מסכת סנהדרין
מסכת זו עוסקת בענין בתי הדין שבישראל, ולהבנת הפרק הראשון יש להקדים ולבאר את הדרגות השונות של בתי הדין: א. 'סנהדרין גדולה', היא סנהדרין של שבעים ואחד דיינים, היושבת בלשכת הגזית שבהר הבית בירושלים, הרשאים לדון דיני נפשות ודיני ממונות [ומלבד זאת היו חברי הסנהדרין הגדולה מכריעים במחלוקות שהיו בבתי הדין הקטנים מהם, והכרעתם היתה מחייבת את כולם. הם היו ממנים את הדיינים בכל ארץ ישראל, ורק הם יכולים לדון נביא שקר וזקן ממרא, וכן צריך המלך להתייעץ איתם לפני יציאה למלחמת רשות]. ב. 'סנהדרין קטנה' של עשרים ושלשה דיינים, שיש בכל עיר ועיר ובכל שבט ושבט בארץ ישראל, ואף הם רשאים לדון דיני נפשות ודיני ממונות. ג. בית דין של שלשה דיינים, הדנים רק דיני ממונות, והם רשאים לדון גם בחוץ לארץ.
עוד יש להקדים, שמהתורה יכולים לדון [בכל בתי הדין] רק דיינים 'סמוכים', כלומר, דיינים שנסמכו איש מאיש עד משה רבינו. אמנם חכמים תקנו שגם דיינים שאינם סמוכים יוכלו לדון בחלק מדיני הממונות, וכמו שיבואר.
משנה
דִּינֵי מָמוֹנוֹת, והיינו דיני הלוואות והודאות עליהם, בִּשְׁלֹשָׁה דיינים, ואפילו שאינם סמוכים, ואפילו הדיוטות, ותקנת חכמים היא זו, כיון שאם על כל נידון של הלוואה יצטרך המלוה ללכת לפני דיינים סמוכים, יימנעו בני אדם מלהלוות, ולכן תיקנו שדינים אלו ניתן לדון בפני שלשה הדיוטות. דיני גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת, נידונים רק בִּפני שְׁלֹשָׁה דיינים סמוכים. וכן דין נֶזֶק שלם, של אדם שהזיק את חבירו, או שור מועד שהזיק, וַחֲצִי נֶזֶק, שמשלם שור תם שהזיק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל שמשלם גנב, וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שמשלם הגונב שור או שה וטבחו או מכרו, נידונים רק בִּשְׁלֹשָׁה דיינים סמוכים.
הָאוֹנֵס נערה בתולה, וְכן הַמְפַתֶּה נערה בתולה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע על אשתו ואומר שזינתה בזמן שהיתה מאורסת לו, ששלשת אלו חייבים לשלם קנס, נידונים בִּשְׁלֹשָׁה דיינים סמוכים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, מוֹצִיא שֵׁם רַע נידון בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ דִינֵי נְפָשׁוֹת, שהרי אם יתברר על פי עדים שהאמת כדבריו, תתחייב האשה מיתה, כדין אשת איש שזינתה, ולכן דנים את כל הענין של מוציא שם רע מתחילתו רק בסנהדרין של עשרים ושלשה, הראויים לדון דיני נפשות.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן – שנינו בברייתא, דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְאִם הָיָה דיין אחד שהוא מֻמְחֶה לָרַבִּים [כפי שיבואר גדרו להלן], דָּן אֲפִילוּ בִּיחִידִי. אָמַר רַב נַחְמָן, כְּגוֹן אֲנָא [-אני] דַיִינְנָא דִּינֵי מָמוֹנוֹת אפילו בִּיחִידִי. וְכֵן אָמַר רַבִּי חִיָיא, כְּגוֹן אֲנָא, דַיִינְנָא דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּיָחִיד.
מבררת הגמרא את דבריהם, וְאִיבַּעְיָא לָן – והסתפקו בני הישיבה בכוונת רב נחמן ורבי חייא, האם מה שאמרו 'כְּגוֹן אֲנָא' היינו דְּגָמִירְנָא – שלמדתי את כל ההלכות והדינים, וְסָבִירְנָא – יודע אני להוסיף ולהסביר טעמים מדעתי, וְנָקִיטְנָא רְשׁוּתָא מִבֵּי רֵישׁ גָלוּתָא – וקיבלתי רשות מריש גלותא לדון ['ריש גלותא' היינו ראש הגולה שבבבל, בדומה לנשיא שבארץ ישראל], אֲבָל אִי לֹא נָקֵיט רְשׁוּתָא [-אך מי שאינו מקבל רשות לדון] מִבֵּי רֵישׁ גָלוּתָא, דִּינֵיהּ לָאו דִּינָא הוּא – אין דיניו דינים. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, שמה שאמרו 'כְּגוֹן אֲנָא' היינו דְּגָמִירְנָא וְסָבִירְנָא, ודי בכך כדי להיות רשאים לדון ביחידות, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נָקִיטְנָא רְשׁוּתָא מִבֵּי רֵישׁ גָלוּתָא – גם אם לא הייתי נוטל רשות מריש גלותא לדון, הייתי רשאי לדון ביחידות.
פושטת הגמרא את הספק, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה ממעשה שהיה, דְּמַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, דָּן דִּינָא – דן דין תורה לבדו, וְטָעָה בדינו, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – ובא לפני רב יוסף לשאול אותו כיצד עליו לנהוג, והאם עליו לשלם לבעל הדין שהפסיד מחמתו שלא כדין, אָמַר לֵיהּ – והשיב לו רב יוסף, אִי אַתְּ קָרִית לְהוּ – אם אתה הזמנת אותם לדין, ולא באו אליך מרצונם, זִיל שָׁלִים – לך ותשלם לאותו שהתחייב מחמתך שלא כדין, וְאִי אִינְהוּ קָרוּ לָךְ – אך אם הם באו מרצונם לפניך וביקשו ממך שתדון אותם, לֹא תְשַׁלֵּם – אינך חייב לשלם, והרי מר זוטרא לא קיבל רשות מריש גלותא לדון, שְׁמַע מִינָהּ – ויש ללמוד ממעשה זה, דְמי שהוא 'גמיר וסביר', אפילו שהוא דן ביחידות, דִּינֵיהּ דִּינָא – דינו דין, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נָקֵיט רְשׁוּת מִבֵּי רֵישׁ גָלוּתָא – ואף שלא קיבל רשות מריש גלותא, שְׁמַע מִינָהּ – אכן זו ראיה לדין זה, ומי שהוא 'גמיר וסביר' רשאי לדון לבדו, אף ללא נטילת רשות מריש גלותא:
