רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר, מִצְוָה לִבְצֹועַ – יש מצוה על הדיין לפשר בין הצדדים, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח טז) "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם", ולכאורה קשה, וְכִי יֵשׁ שָׁלוֹם בְּמָקוֹם מִשְׁפָּט, וְיֵשׁ מִשְׁפָּט בְּמָקוֹם שָׁלוֹם, אֶלָּא כך היא כוונת הפסוק, אֵי זֶה הוּא מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שָׁלוֹם, הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה בִּיצּוּעַ – פשרה. וְכֵן בְּדָוִד המלך הוּא אוֹמֵר, "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב' ח טו), וַהֲלֹא כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין צְדָקָה, וכל מקום שיש צְדָקָה אֵין מִשְׁפָּט, אֶלָּא אֵי זֶה הוּא מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ צְדָקָה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה בִּיצּוּעַ.
אָמַר רַב, הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, דְּאָמַר, מִצְוָה לִבְצוֹעַ. מבררת הגמרא, מַאי מִצְוָה, מִצְוָה לְמֵימַר לְהוּ הֲכִי – לומר כך לבעלי הדין, דִּינָא בָּעִיתוּ אוֹ פְּשָׁרָה בָּעִיתוּ – האם אתם רוצים בדין או בפשרה, כִּי הָא – וכמו הנהגה זו דְּרַב הוּנָא, כִּי הָווּ אָתוּ בֵּי תְרֵי לְקַמֵּיהּ לְדִינָא – כשהיו באים לפניו שני בני אדם לדין, אָמַר לְהוּ – היה אומר להם, דִּינָא בָּעִיתוּ אוֹ פְּשָׁרָה בָּעִיתוּ – האם אתם רוצים בדין או בפשרה.
וְאמנם דין זה שפשרה עדיפה, הוא דַוְקָא מִיקָּמֵי – לפני גְּמַר דִּין, אֲבָל לְאַחַר גְּמַר דִּין, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לִבְצֹעַ. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי גְּמַר דִּין, כלומר, מתי נחשב שכבר נגמר הדין ואסור לדיין לפשר. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מִכִּי אָמַר – משעה שאמר הדיין 'אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, וְאִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חייב'.
וְהָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא, שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶן כלל, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶן וְאִי [-ואין] אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן לְכוּ וּבִצְּעוּ – עשו פשרה, אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶן, וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן לְכוּ וּבִצְּעוּ, שֶׁנֶּאֱמַר 'פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ' (משלי יז יד) לֵיתָא – אין ההלכה כן, אלא אפילו לאחר שיודע הדיין להיכן הדין נוטה, רשאי הוא לעשות פשרה ביניהם.
תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לְקִישׁ אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, אֶחָד רַךְ וְאַחַד חָזָק, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם, אוֹ אפילו מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְעדיין אִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן 'אֵינִי נִזְקָק לָכֶם', כיון שיש חשש שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב בדין האדם החָזָק, וְנִמְצָא רוֹדֵף אֶת הַדַּיָּן. אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם, וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶן אֵינִי נִזְקָק לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א יז) 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ', וְאָמַר רַב חַנִּין בביאור הפסוק, שכוונתו לומר אַל תַּכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ, מחמת שאתה פוחד ממנו. וְאָמַר רַב הוּנָא, מַאי מַשְׁמַע – מהיכן יש ללמוד דְּהַאי – שלשון זו של 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ', לִישְּׁנָא דְּכִינוּסֵי הוּא – זו לשון של הכנסה, שמכניס ומונע את דבריו, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, יש ללמוד זאת מדְּאָמַר קְרָא (דברים כח לט) 'וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגוֹר', והיינו שלא תכניסנו לביתך, ואף כאן הכוונה ששום איש, ואפילו חזק, לא יגרום לדיין להכניס את דבריו ולהמנע מלאומרם.
הגמרא מביאה דין נוסף שנלמד מפסוק זה: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִנַּיִן לְתַלְמִיד שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ הדן דין תורה, וְרוֹאֶה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לְעָשִׁיר, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ', והיינו שהתלמיד גם כן לא יכניס את דבריו, ולא ימנע מלאומרם.
