משנה ד: אֶחָד אַבְנֵי הַכֶּבֶשׁ וְאֶחָד אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ מִבִּקְעַת בֵּית כָּרֶם. וְחוֹפְרִין לְמַטָּה מֵהַבְּתוּלָה, וּמְבִיאִים מִשָּׁם אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, שֶׁלֹּא הוּנַף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל, שֶׁהַבַּרְזֶל פּוֹסֵל בִּנְגִיעָה. וּבִפְגִימָה לְכָל דָּבָר. נִפְגְּמָה אַחַת מֵהֶן, הִיא פְסוּלָה וְכֻלָּן כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִים אוֹתָן פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה, אַחַת בַּפֶּסַח וְאַחַת בֶּחָג. וְהַהֵיכָל, פַּעַם אַחַת בַּפָּסַח. רַבִּי אוֹמֵר, כָּל עֶרֶב שַׁבָּת מְלַבְּנִים אוֹתָן בְּמַפָּה מִפְּנֵי הַדָּמִים. לֹא הָיוּ סָדִין אוֹתָן בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל, שֶׁמָּא יִגַּע וְיִפְסֹל, שֶׁהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ בַדִין שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ:
משנה ד: נאמר בתורה (שמות כ כב) "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ", ללמד שיש לבנות את המזבח מאבנים שלמות בלבד, שלא נחתכו ולא נפגמו בברזל, ולכן, אֶחָד – בין אַבְנֵי הַכֶּבֶשׁ, וְאֶחָד – ובין אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, היו מביאים אותם מִבִּקְעַת בֵּית כָּרֶם, ששם היו אבנים שלימות, וְחוֹפְרִין לְמַטָּה מֵהקרקע הַבְּתוּלָה, שניכר שלא נחפרה מעולם בידי אדם, וּמְבִיאִים מִשָּׁם אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת, שֶׁלֹּא הוּנַף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל, שֶׁהַבַּרְזֶל פּוֹסֵל את האבנים אפילו בִּנְגִיעָה בלבד, גם אם לא נפגמה האבן כלל, וּבִפְגִימָה – אם נפגמה האבן, לְכָל דָּבָר – אפילו אם נעשה הפגם על ידי כלי שאינו של ברזל, הרי האבן פסולה. נִפְגְּמָה אַחַת מֵהֶן – אחת מאבני המזבח [לאחר שנבנה], הִיא לבדה פְסוּלָה, וְכֻלָּן נשארות כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִים אוֹתָן – את אבני המזבח הבנוי, על ידי סיד, פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה, אַחַת בַּפֶּסַח, וְאַחַת בֶּחָג [-בסוכות]. וְאת הַהֵיכָל היו מלבנים בסיד פַּעַם אַחַת בשנה, בַּפָּסַח. רַבִּי מוסיף ואוֹמֵר, מלבד הליבון בסיד הנעשה פעמיים בשנה, כָּל עֶרֶב שַׁבָּת מְלַבְּנִים אוֹתָן – את אבני המזבח, בְּמַפָּה בלבד, ללא סיד, מִפְּנֵי הַדָּמִים הניתנים על קרנות המזבח בכל יום. וכשהיו מלבנים את המזבח בסיד, לֹא הָיוּ סָדִין אוֹתָן בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל, שדרך האומנים לסייד בו, מחשש שֶׁמָּא יִגַּע הברזל באבני המזבח, וְיִפְסֹל. והטעם שהקפידה התורה שלא יגע הברזל באבני המזבח, כיון שֶׁהַבַּרְזֶל נִבְרָא לְקַצֵּר יָמָיו שֶׁל אָדָם, שרוב כלי ההריגה עשויים ברזל, וְהַמִּזְבֵּחַ נִבְרָא לְהַאֲרִיךְ יָמָיו שֶׁל אָדָם, שעל ידי הקרבת הקרבן מתכפר חטאו של האדם, ואינו מת בחטאו, אֵינוֹ בַדִין – אין ראוי שֶׁיּוּנַף הַמְקַצֵּר עַל הַמַּאֲרִיךְ.
