משנה ב: אָמַר, אָמְרָה פָרָה זוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אֲנִי, אָמַר הַדֶּלֶת הַזֶּה הֲרֵינִי נָזִיר אִם נִפְתָּח אֲנִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ נָזִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְאוֹמֵר הֲרֵי פָרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן אִם עוֹמֶדֶת הִיא:
משנה ב: אדם שהיה מנסה להעמיד את הפרה, וסירבה לעמוד, או שבא לפתוח את הדלת והתקשה בפתיחתה, ואָמַר על דרך המליצה, הרי זה כאילו אָמְרָה פָרָה זוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אֲנִי ולכן אינה עומדת, והוסיף ואמר, הריני נזיר מפרה זו אם אינה עומדת. וכן אם אָמַר, כסבור אני שאומרת הַדֶּלֶת הַזֶּה הֲרֵינִי נָזִיר אִם נִפְתָּח אֲנִי, והוסיף ואמר, הריני נזיר מדלת זו אם אינה נפתחת, ואחר כך עמדה הפרה מעצמה או שהעמידוה אחרים, ולא העמידה הוא, וכן הדלת נפתחה מאליה או על ידי אחרים, ולא פתחה הוא עצמו, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אף שאין נזירות מפרה או מדלת, כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, הרי הוא נָזִיר, ואף על פי שלבסוף עמדה הפרה או נפתחה הדלת, מכל מקום מתוך דבריו מובן שהיתה כוונתו שיהיה נזיר אם הוא עצמו לא יעמיד את הפרה ולא יפתח את הדלת, וכיון שאכן לא עשה זאת בעצמו אלא אחרים עשו זאת, או שעמדה מאליה, חלה נזירותו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר, וטעמם הוא כיון שהם סוברים שאדם מוציא דבריו לבטלה, ועוד אמרו בית הלל, גם לדבריכם, בית שמאי, שאינו מוציא דבריו לבטלה, כאן אינו נזיר, מאחר ועיקר רצונו היה שתעמוד הפרה או תפתח הדלת, ואין חילוק אם נעשה הדבר על ידו או על ידי אחרים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אין מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי נזירות, אלא לדברי שניהם אינו נזיר, ומחלוקתם היא רק לענין נדר סתם, ואַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי שהועילו דבריו, לֹא אָמְרוּ כן אֶלָּא בְאוֹמֵר – מפרש את כוונתו, כאילו אמר הֲרֵי פָרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן אִם עוֹמֶדֶת הִיא, שבאופן זה סוברים בית שמאי שהועילו דבריו, והרי היא אסורה עליו כקרבן.
