תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מְשַׂחֲקִין בַּקוּבְיָא שֶׁאָמְרוּ חכמים שהם פסולים לעדות, אֵלּוּ הַמְשַׂחֲקִין בִּפְסִיפָסִין – שברי עצים המיוחדים למשחק זה, וְאמנם לֹא אֶת הַמשחקים בפְּסִיפָסִין בִּלְבַד אָמְרוּ שהם פסולים לעדות, אֶלָּא אֲפִילוּ המשחקים בקְלִיפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִיפֵּי רִמּוֹנִים, שאינם מיוחדים לכך, ומשחקים בהם בדרך מקרה בעלמא, מכל מקום נפסלים בכך לעדות. וּמֵאֵימָתַי חֲזָרָתָם – מה עליהם לעשות כדי שנדע שחזרו בתשובה וכשרים לעדות, מִזמן שֶׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת פְּסִיפְסֵיהֶם, וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה, והיינו דַּאֲפִילוּ בְּחִנָּם לֹא עַבְדֵי – שלא ישחקו בקוביא כלל, ואף במשחק שאינו על מעות.
וּמַלְוֶה בְּרִבִּית, אֶחָד הַמַּלְוֶה וְאֶחָד הַלֹּוֶה נפסלים לעדות, וּמֵאֵימָתַי חֲזָרָתָן, מִזמן שֶׁיִּקְרְעוּ אֶת שְׁטָרוֹתֵיהֶן [-שטרות החוב שיש בהם ריבית], וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה, והיינו דַּאֲפִילוּ לְנָכְרִי לֹא מוֹזְפֵי – שלא ילוו בריבית אפילו לגויים, הגם שמצד הדין הדבר מותר, כדי להרחיק את עצמם מהלואות בריבית, ועל ידי זה בודאי לא יחזרו לקלקולם.
וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, אֵלּוּ הַמַּמִירִים בַּיוֹנִים – המרגיזים את היונים ומלמדים אותם בכך לפרוח מהר ולהביא יונים משובכים של אחרים [ואמנם אין זה גזל גמור, כי אותם בעלי שובכים לא עשו מעשה קנין ביונים, אלא שחכמים תקנו שיהיה להם קנין וזכות ביונים שבאו לשובכיהם, ואותם המלמדים את יוניהם להביא את היונים משובכיהם של אחרים נחשבים לגזלנים מדרבנן], וְלֹא הממרים אֶת הַיוֹנִים בִּלְבַד אָמְרוּ שהם פסולים לעדות, אֶלָּא אֲפִילוּ בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף אחרים, אף על פי שאין רגילות ללמדם להביא בעלי חיים אחרים. וּמֵאֵימָתַי חֲזָרָתָן מִזמן שֶׁיִּשְׁבְּרוּ אֶת פִּגְמֵיהֶן – ישברו את אותם לוחות עץ שבהם הם מרגיזים ומרגילים את היונים לכך, וְיַחְזְרוּ בָּהֶן חֲזָרָה גְּמוּרָה, דַּאֲפִילוּ בַּמִּדְבָּר לֹא עַבְדֵי – שלא יעשו כן אפילו במדבר, הגם שאין מצויים שם שובכים של בני אדם.
וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, אֵלּוּ בני אדם שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בְּפֵירוֹת שְׁבִיעִית, וּמֵאֵימָתַי חֲזָרָתָן מִזמן שֶׁתַּגִּיעַ שְׁבִיעִית אַחֶרֶת, וְיִבָּדְלוּ – ימנעו מלסחור בפירות שביעית. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, לֹא חֲזָרַת דְּבָרִים בִּלְבַד אָמְרוּ – אין די בכך שיחזרו בדיבור בלבד, שיאמרו שמכאן ואילך לא יסחרו בפירות שביעית, אֶלָּא יש צורך גם בחֲזָרַת מָמוֹן, כֵּיצַד, כּוֹתֵב אותו אדם, 'אֲנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי, כָּנַסְתִּי מָאתַיִם זוּז מִסחורה שעשיתי בפֵּירוֹת שְׁבִיעִית, וַהֲרֵי הֵן [-אותם מעות] נתונים בְּמַתָּנָה לַעֲנִיִּים'.
תַּנָּא בברייתא, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן הַגַּזְלָנִין – גזלנים מדרבנן, והיינו הגוזל מציאה שמצאו חרש שוטה וקטן, אף שמהתורה אין להם זכיה כלל, מכל מקום כיון שתקנו חכמים שתהיה להם זכיה משום דרכי שלום, הגוזל מהם מציאה זו נפסל לעדות מדרבנן, וְהַחַמְסָנִין – הנוטלים חפץ מיד בעליו בכח ומשלמים לו את דמיו, ואף שעוברים בכך על איסור תורה, מכל מקום כיון שבני אדם סבורים שאם שלמו את תמורת החפץ לא עברו באיסור, אין העושה כן נפסל מן התורה, וחכמים הם שהוסיפו ופסלוהו. וְעוֹד הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן, הָרוֹעִין, וְהַגַּבָּאִין, וְהַמוֹכְסִין, וכפי שיבואר עניינם עתה.
מבארת הגמרא את סיום הברייתא, 'הָרוֹעִים', אָמַר רָבָא, רוֹעֵה שֶׁאָמְרוּ שהוא פסול לעדות, אֶחָד [-בין] רוֹעֵה בְּהֵמָה דַּקָּה, וְאֶחָד רוֹעֵה בְּהֵמָה גַּסָּה, כיון שבדרך כלל הם מרעים את בהמותיהם בשדות אחרים, ולכן אף אם לא ידוע לנו בבירור שרועה מסוים זה נוהג כן, מכל מקום כל רועה הוא בחזקת פסול.
'וְהַגַּבָּאִין', והיינו גובי מיסי המלך, ומלשון הברייתא 'הוסיפו עליהם' משמע שמתחילה לא היו פסולים, ומבארת הגמרא, מֵעִיקָּרָא סָבוּר – מתחילה היו חכמים סבורים, דְקַיִיץ לְהוּ שָׁקְלֵי – שנוטלים הם רק את הסכום הקצוב מאת המלך, ובכך אין כל איסור גזל, כיון שדינא דמלכותא דינא, אך כֵּיוָן דְּחָזוּ – כיון שראו לאחר זמן דְשָׁקְלֵי טְפֵי מִמַּאי דְקַיִיץ לְהוּ – שהם נוטלים יותר מהסכום הקצוב, כיון שהם חוששים שמא לאחר זמן יצטרכו ממון נוסף ויחסר להם, גָּזְרוּ בָּהֶן רַבָּנָן שיהיו פסולים לעדות, ואף שאינם נוטלים ממון זה לעצמם [אך אם היו נוטלים ממון זה לעצמם, היו גזלני, הפסולים לעדות מהתורה].
אָמַר רַב יְהוּדָה, סְתָם רוֹעֵה, אף שאין ידוע לנו שהוא מרעה את בהמותיו בשדות אחרים, פָּסוּל לעדות, סְתָם גַּבַּאי המלך, כָּשֵׁר, שאין חוששים שמא הוא גובה יותר מהסכום הקצוב לו. וְאוּקִימְנָא – והעמדנו לְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה 'סְתָם רוֹעֵה פָּסוּל', בְּפֶרֶק שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בְּטַלִּית (ב"מ ה:) בְּרוֹעֶה דִּידֵיהּ – ברועה בהמות של עצמו, שהוא חשוד להרעותם בשדות זרים כדי להרויח, אֲבָל בְּרוֹעֶה דְּעָלְמָא – אך הרועה בהמות של אחרים, סְתָּמֵיהּ – מן הסתם, אם לא ידוע לנו שהוא מרעה את הבהמות בשדות אחרים, כָּשֵׁר הוא, דְּאִי לֹא תֵּימָא הֲכִי – שהרי אם לא נאמר כן, שאין חושדים ברועה בהמות של אחרים שירעה אותן בשדות של אחרים, אֲנַן חֵיוְתָא לְרַעֲיָא הֵיכִי מַסְרִינָן – איך אנו רשאים למסור את בהמותינו לרועה, הָא כְּתִיב 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשׁוֹל', ואנו מכשילים אותו בכך שירעה את הבהמות בשדות אחרים, אֶלָּא ודאי אין חוששים לכך, כיון שיש חֲזָקָה שאֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ, כלומר, אין דרך האדם לחטוא בדבר שאין לו ממנו תועלת, ואף כאן, כיון שאין לו תועלת בכך שבהמות של אחרים תרעינה בשדות זרים, אין חוששים שמא הוא עושה כן, וכשר לעדות.
'וְהַמוֹכְסִין', ואף כאן מבואר שפסלום רק לאחר זמן, כיון דמֵעִיקָּרָא סָבוּר – בתחילה היו סבורים שאין סיבה לפוסלם, דהָא דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא, והם נוטלים את המכס לפי חוק המלך, אך כֵּיוָן דְּחָזוּ דְחַטְּפֵי וְשָׁקְלֵי – אך כשראו לאחר זמן שהם חוטפים ונוטלים יותר מכפי הראוי להם לפי חוק המלך, גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנָן – גזרו חכמים שיהיו פסולים לעדות.
