פרשת קדושים
"לקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט ט-י)
מצוות עשה לעזוב את ה'לקט' לעניים, ו'לקט' היינו מה שנופל מתוך המגל בשעת קצירה או מתוך היד בשעת תלישה, שנאמר בלקט 'לעני ולגר תעזוב אותם'.
משרשי המצוה, מה שנכתב במצות הפאה (מצוה רטז).
מדיני המצוה, שאם נפלה שיבולת אחת או שתים, הרי זה לקט, אך אם נפלו שלש שיבולים יחד, אין זה לקט, והן שייכות לבעל השדה, שאין דין לקט אלא במועט.
ונוהגת מצוה זו מן התורה באנשים ובנשים, בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישראל שם, כתרומה וכמעשרות.
מצוות לא תעשה, שלא לקחת את השבלים הנופלות בשעת הקציר, אלא נעזוב אותם לעניים, שנאמר 'ולקט קצירך לא תלקט', וזה גם כן לאו שניתן לתקנו על ידי קיום מצוות עשה, שאם נטל את הלקט, עליו לחזור ולתת את הלקט לעניים.
ונוהגת מצוה זו מן התורה באנשים ובנשים, בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישראל שם, כתרומה וכמעשרות.
