ג) שבעה עשר יובלים מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית היתה, ושנת שש ושלשים ביובל היתה, שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון. כיון שחרב הבית, בטל מנין זה, משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה, ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים שנה עמד, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא, והיא הביאה השנייה. ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר, ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמטה, ומנו שבע שמטות, וקדשו שנת החמשים אף על פי שלא היתה שם יובל בבית שני [כיון שלא היו כל ישראל על אדמתם], מכל מקום מונין היו אותו, כדי לקדש שמיטות, כלומר, אף שמהתורה לא נהגו שמיטה ויובל באותו זמן, תקנו שינהגו את שנות השמיטה, אך לא תקנו שינהגו את שנת היובל כיון שזו גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, להשבית את הארץ שנתיים רצופות, מכל מקום מנו את שנת היובל כיון שאינה נמנית עם שנות השמיטה הבאות, אלא אחרי שנת היובל מתחילים לספור שבע שנים, והשביעית שמיטה:
ד) נמצאת למד, שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחלתה של שנה זו [שאחרי החורבן] היא מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים לאחר תשעה באב, שהרי מתשרי של השנה הבאה הוא המנין לשמיטים וליובלות, אותה השנה מוצאי שביעית היתה, שהרי בשנה השביעית נחרב הבית, ושנת חמשה עשר מן היובל התשיעי היתה, ולפי חשבון זה, שנה זו [שבה נכתבה הלכה זו], שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן, שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למנין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה, היא שנת שמיטה והיא שנת אחת ועשרים מן היובל:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
