משנה ח: הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֹאמַר, אִם הָיָה בֶן קַיָּמָא, הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה. חָזְרָה וְיָלְדָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֹאמַר, אִם הָרִאשׁוֹן בֶּן קַיָּמָא, הָרִאשׁוֹן חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה. וְאִם לָאו, הָרִאשׁוֹן נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה:
משנה ח: האומר הריני נזיר אם תלד אשתי, והִפִּילָה אִשְׁתּוֹ, ואינו יודע אם הפילה מחמת שלא היה העובר כלל בן קיימא, ולא חלה נזירותו, או שהעובר מצד עצמו היה חזק ויכול להתקיים, אלא שמת במקרה, וחלה נזירותו, אֵינוֹ נָזִיר, וזו היא דעת רבי יהודה, הסובר לעיל (פ"א מ"ז) שאין אדם מכניס עצמו לספק נזירות, והיתה כוונתו שרק אם יתברר בוודאות שולד זה הוא בן קיימא תחול נזירותו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, צריך אותו אדם להחמיר מספק, ולכן יתנה ויֹאמַר כך, אִם הָיָה עובר זה בֶן קַיָּמָא, הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה – הרי אני מקיים נזירות כחובתי, מחמת נדרי הראשון. וְאִם לָאו – אם לא היה בן קיימא, ופטור אני מזירותי, הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה – הריני מקבל על עצמי נזירות אחרת בנדבה. אם לאחר זמן חָזְרָה אשתו וְיָלְדָה בן קיימא, הֲרֵי זֶה נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כיון שכבר נהג נזירות אחת ספק חובה ספק בנדבה, גם עתה יתנה ויֹאמַר, אִם היה הָרִאשׁוֹן בֶּן קַיָּמָא, הָרִאשׁוֹן [-הנזירות הראשונה] חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה. וְאִם לָאו, שלא היה הראשון בן קיימא, וחל עליו חיוב כעת לקיים את נדרו, הָרִאשׁוֹן נְדָבָה, וְזוֹ חוֹבָה:
