א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵא֙ וְאָ֣מַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה הֵילִ֖ילוּ הָ֥הּ לַיּֽוֹם׃ ג כִּֽי־קָר֣וֹב י֔וֹם וְקָר֥וֹב י֖וֹם לַֽיהוָ֑ה י֣וֹם עָנָ֔ן עֵ֥ת גּוֹיִ֖ם יִֽהְיֶֽה׃
֍ ֍ ֍
פרק ל
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר, וזו נבואה על החורבן האחרון של מצרים, שהיה בשנה העשרים ושבע למלכות נבוכדנצר, כפי שהתנבא לעיל (פרק כ"ט פסוק י"ז).
(ב) בֶּן אָדָם, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, הגם שעברו על מצרים כמה מלחמות וחורבנות, הֵילִילוּ הָהּ לַיּוֹם – תְּיַלְלוּ יללה גדולה לאותו יום שבו יהיה החורבן האחרון שלה, ובו תחרב לגמרי.
(ג) וכולל עתה בנבואתו את שני החורבנות, האחד שהיה סמוך לחורבן בית המקדש, שהיה חורבן חלקי, והשני הוא החורבן הגדול שהיה בשנת עשרים ושבע לנבוכדנצר, כִּי קָרוֹב יוֹם – קרוב הוא היום שבו תחרב בחורבן הראשון, וְקָרוֹב יוֹם לַה' – והחורבן השני אמנם אינו קרוב לפי זמנם של בני האדם, אך הוא קרוב לה'. ועל החורבן הראשון אומר, יהא זה יוֹם עָנָן – יום חשוך, כיום מעונן שאין השמש נראית בו, ועל החורבן השני אומר, עֵת גּוֹיִם יִהְיֶה – זה יהיה הזמן שבו יפלו כל הגויים שהיו בברית עם מצרים.
