משנה א: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה:
משנה א: נאמר בפרשת קריאת שמע (דברים ו ז) "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", ומכאן למדו שיש חיוב לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, בערב ובבוקר, וכיון שהקדים הכתוב את השכיבה לקימה, מבררת משנתנו תחילה את זמן קריאת שמע בערב: פותחת המשנה בשאלה, מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית, ומשיבה, מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, כלומר, כהנים שנטמאו וטבלו ביום, אינם רשאים לאכול בתרומה עד צאת הכוכבים, וכשהם נכנסים לאכול בתרומה, והיינו בצאת הכוכבים, זהו הזמן שניתן לקרוא בו קריאת שמע של ערבית, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה מתוך שלש האשמורות שבלילה, והיינו עד סוף השליש הראשון של הלילה, כיון שהוא מפרש את לשון 'בשכבך' לזמן שבני אדם מתחילים לשכב לישון, והיינו בשליש הראשון של הלילה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סוף זמן קריאת שמע של ערבית הוא עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, סוף הזמן הוא עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר, כיון שלדעת חכמים ורבן גמליאל לשון 'בשכבך' היינו כל זמן שבני אדם שוכבים וישנים, והיינו כל הלילה, ואף חכמים מודים לרבן גמליאל שעיקר הזמן הוא עד שיעלה עמוד השחר, והטעם שאמרו לקרוא עד חצות יבואר בהמשך המשנה. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו של רבן גמליאל מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה לאחר חצות הלילה, ואָמְרוּ לוֹ, עדיין לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע, ולא ידעו האם הלכה כחכמים שזמן קריאת שמע רק עד חצות, או שאף חכמים מודים שבדיעבד זמנה עד הבוקר, אָמַר לָהֶם רבן גמליאל, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת, כיון שאף חכמים מודים שעיקר הזמן הוא עד הבוקר, אלא שחכמים אמרו לקרוא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, המשיך רבן גמליאל ואמר לבניו, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים של קרבנות, וְאֵבָרִים של קרבן התמיד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר, וְכָל הקרבנות הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, כמו קרבן תודה, חטאת ואשם, שנאכלים ביום הקרבת הקרבן ובלילה שאחריו, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר, אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים שזמן קריאת שמע וזמן אכילת הקרבנות הוא רק עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה, שלא יסבור האדם שיש לו עוד זמן רב לאכילת הקרבנות, ויבוא לאוכלם לאחר עלות השחר ויתחייב כרת, או שיסבור שיש לו שהות לקרוא קריאת שמע, ולבסוף יעבור זמנו ולכן אמרו שיש לקיים מצוות אלו עד חצות [דעת הרמב"ם שאף בהקטר חלבים ואיברים גזרו חכמים שיש לעשות כן עד חצות, ודעת רש"י והרע"ב שבהם לא גזרו חכמים, והיינו כיון שכהנים זריזים הם, ואין חשש שיתעכבו עד שיעבור הזמן]:
