משנה ב: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי. וְגוֹמְרָהּ עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה:
משנה ב: לאחר שהתבאר במשנה הקודמת זמן קריאת שמע של ערבית, מבארת המשנה עתה את זמן קריאת שמע של שחרית: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית, מִזמן שיאיר אור היום בשיעור כזה שֶּׁיַּכִּיר האדם בֵּין צבע תְּכֵלֶת לְבין צבע לָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אין די בשיעור אור זה, אלא יש צורך שיהא אור בשיעור שיבחין האדם בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי – צבע ירוק, שהם דומים יותר, וקשה להבחין ביניהם. וְגוֹמְרָהּ – וסוף זמן קריאתה הוא עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חולק על הדין האחרון, של סוף זמן קריאת שמע, ואוֹמֵר שסוף הזמן הוא עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת – עד שעה שלישית ביום [ולדעת רוב הראשונים היינו בשעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק הוא שעה זמנית], וטעמו, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, ואם כן אף זמן זה הוא בכלל 'ובקומך' האמור בתורה. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וָאֵילָךְ – לאחר שלש שעות, אף שלא יצא ידי חובת קריאת שמע, מכל מקום לֹא הִפְסִיד ברכותיה, שיכול לברך לפניה ולאחריה, ויש לו שכר גם על הקריאה עצמה, כְּאָדָם שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה.
