משנה ג: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:
משנה ג: נאמר בתורה לגבי קריאת שמע 'בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ', משנתנו מביאה מחלוקת האם כוונת התורה ללמד בכך רק את זמן הקריאה, או גם את תנוחת האדם בעת הקריאה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב – בקריאת שמע של ערבית, כָּל בני האָדָם יַטּוּ – ישכבו על צידם וְיִקְרְאוּ קריאת שמע, ולא יעמדו או ישבו, וּבַבֹּקֶר – בקריאת שמע של שחרית, יַעַמְדוּ ויקראו, שֶׁנֶּאֱמַר 'וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ', וכוונת התורה שתהא הקריאה באופן של שכיבה וקימה. וּבֵית הִלֵּל חולקים ואוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ – כרצונו, בהליכה, בעמידה, בישיבה או בשכיבה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ', הרי שיכול האדם לקרוא קריאת שמע דרך הילוכו. ממשיכים בית הלל ומבארים, אִם כֵּן, שניתן לקרוא קריאת שמע בכל אופן שהוא, לָמָּה נֶאֱמַר 'וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ', ומשיבים, שבאה התורה ללמד את זמני קריאת שמע, שהם בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין, אך הקריאה עצמה יכולה להיות בכל אופן שירצה האדם.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָּא [-הולך] בַּדֶּרֶךְ, וְהִטֵּיתִי את עצמי לִקְרוֹת קריאת שמע של ערבית כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי – הסתכנתי בכך מִפְּנֵי הַלִּיסְטִים. אָמְרוּ לוֹ החכמים, כְּדַאי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ – אם אכן היו הליסטים פוגעים בך, היה הדבר ראוי לך כעונש על כך שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל, שהלכה כדבריהם, והטעם שהחמירו בזה, כיון שכוונתו בכך לסתור את דברי בית הלל, שנפסקה הלכה כדבריהם.
