א) אדם האומר לעבדו, צא ושחוט עלי את קרבן הפסח, ולא אמר לו אם יקח טלה או גדי, אף על פי שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה, והלך העבד ושחט עליו גדי, או שהיה דרכו לשחוט גדי והלך ושחט עליו טלה, הרי זה יאכל ממנו, שהרי לא פירש ואמר לו שחוט לי ממין פלוני. הלך ושחט גם גדי וגם טלה, אינו אוכל משניהן, אלא יצאו לבית השריפה, שאין נמנין על שני פסחים. ואם היה המשלח מלך או מלכה, ואמר לעבדו לשחוט עליו, ושחט גדי וטלה, יאכל מן הראשון, משום שלום מלכות, שלא יבואו לידי כעס ומריבה, ועשויים מתוך כך להרוג את עבדיהם.
ב) האומר לשלוחו צא ושחוט עלי את הפסח, וקבע לו גדי או טלה, ושכח מה אמר לו רבו, הרי זה שוחט גדי וטלה, ומתנה ואומר, אם גדי אמר לי רבי, יהיה הגדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי, יהיה טלה שלו וגדי שלי. ואם שכח השולח עצמו מה אמר לו לשלוחו, שניהן יצאו לבית השריפה. ואם שכח השולח מה ציוה על שלוחו קודם שיזרק הדם, חייבין לעשות פסח שני. שכח אחר שנזרק הדם, פטור מלעשות פסח שני, שהרי נשחט עבורו הפסח כראוי, אלא שאינו יודע איזה מהם ולכן אינו יכול לאכול. וכן הדין באומר לעבדו צא ושחוט עלי, וקבע לו, ושכח העבד מה אמר לו רבו, ואף שלכאורה אינו יכול לעשות תנאי זה ולשחוט לעצמו אחד מהם, שהרי מה שקנה עבד קנה רבו, יש תקנה לכך, והוא שיתן לו רועה של רבו [-רועה שהאדון רגיל לקנות ממנו בהמות, ורוצה לעזור לעבד לתקן את הענין לתועלת האדון] גדי וטלה, ויאמר לו שחוט שניהן, כדי שתשחוט כמו שאמר לו רבך, והרי אחד מהן שלך על מנת שלא יהיה לרבך בו כלום, אם עשה הרועה כך, אחר כך יהיה אפשר לעבד להתנות כמו שביארנו.
