וְאִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה, אַף עַל גַּב דְּתָנֵי רַבִּי חִיָיא בַּר אַמִּי, אִשְׁתּוֹ אֲרוּסָה, והיינו שקידשה אך עדיין לא נשאה, ומתה, לֹא אוֹנֵן, וְלֹא מִיטָּמֵא לָהּ אם הוא כהן, וְכֵן הִיא, אם מת הארוס, לֹא אוֹנֵנֶת, וְלֹא מִיטַּמְּאָה לוֹ [-אינה צריכה להטמא לו], ואם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, [מֵת הוּא גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ, אם כתב לה כתובה מן האירוסין], הרי שאינה נחשבת קרובת משפחתו, מכל מקום לְעִנְיָן עֵדוּת פָּסוּל לְגַבָּהּ – פסול הוא להעיד לה, והטעם לכך, דְּהָתָם – שם, לגבי טומאה ולגבי ירושה, בִּ'שְׁאֵרוֹ' תָּלָה רַחֲמָנָא – תלתה התורה דינים אלו בכך שתהיה האשה נחשבת כשארו של הבעל, וְאַכַּתִּי לָאו שְׁאֵרוֹ הִיא – ובזמן האירוסין עדיין אינה נחשבת כשארו, ולכן אינו נטמא לה ואינו יורשה, אֲבָל לְעִנְיָן עֵדוּת, מִשּׁוּם קְרוּבֵי דַעְתָּא הוּא – טעם הפסול הוא כיון שיש ביניהם קירוב דעת, וְהַאי – ואשתו ארוסה, מְקָרֵב דַּעְתֵּיהּ לְגַבָּהּ – דעתו קרובה אליה, ולכן אינו מעיד לה.
שנינו במשנה, 'וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ', והיינו שהוא פסול להעיד רק לחורגו עצמו, ולא לבניו וחתניו. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, גִּיסוֹ לְבַדּוֹ, והיינו אחי אשתו, שאינו מעיד לו עצמו, אך יכול הוא להעיד לבניו וחתניו [ולהלן יבואר האם זהו אף כשהם מאחות אשתו, או רק כשהם מאשה אחרת], וְכָל שֶׁכֵּן חוֹרְגוֹ, שכשר הוא להעיד לבניו ולחתניו של חורגו. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, גִּיסוֹ לְבַדּוֹ, ואילו בניו וחתניו כשרים, וְכָל שֶׁכֵּן חוֹרְגוֹ.
פֵּירוּשָׁא דְּגָאוֹן – וכך הוא פירושו של רב האי גאון בענין זה, רַבִּי יוֹסֵי דְּסָבַר גִּיסוֹ לְבַדּוֹ, אֲבָל בְּנוֹ וַחֲתָנוֹ לֹא, היינו אפילו כאשר זהו בנו מאחות אשתו, נמצא שהוא מַכְשָׁר בְּבַעַל בַּת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, שהוא חתנו של גיסו. [השמטנו כאן את אריכות ראיותיו של רב האי גאון], אֵלּוּ דִּבְרֵי גָּאוֹן, ולדבריו נמצא שבני וחתני גיסו, אפילו שהם מאחות אשתו, כשרים לעדות.
מקשה הרי"ף על שיטה זו: וַאֲנַן, קַּשְׁיָא לָן הַאי מֵימְרָא, דְּאִם כֵּן, הָא דִּתְנַן במשנה בין הפסולים 'וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, הֵן וּבְנֵיהֶן', הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ – באיזה אופן שייך דין זה, והרי בַּעַל אֲחוֹת אִמּוֹ לָאו הַיְינוּ גִּיסוֹ וּבְנוֹ – האם אין זה בנו של גיסו, שהכשירה המשנה [שהרי אנו פוסקים להלכה שגם גיסו לבדו, ולא בנו וחתנו], אֶלָּא שְׁמַע מִינָהּ – מוכח מכך, דהַאי דְּאַמְרִינָן 'וְגִיסוֹ לְבַדּוֹ', לְאַפּוֹקֵי בֶּן גִּיסוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת הוּא, שהוא כשר, אֲבָל בֶּן גִּיסוֹ מֵאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, פָּסוּל.
וְהָכִי מְּפוֹרָשׁ בַּיְּרוּשַׁלְמִי (פ"ג ה"ו) שכך אמרו שם, גִּיסוֹ, שהוא פסול לעדות, אִית תַּנָּא תָּאנִי – יש מי ששנה שיֵשׁ לוֹ בָּנִים וַחֲתָנִים, שאף הם פסולים, וְאִית תַּנָּא תָּאנִי – ויש מי ששנה שאֵין לוֹ בָּנִים וַחֲתָנִים, שהם כשרים, ומבאר הירושלמי שאין בזה מחלוקת, אלא מָאן דְּאָמַר שיֵשׁ לוֹ בָּנִים וַחֲתָנִים, היינו בבנים וחתנים מֵאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, שאף הם פסולים, וּמָאן דְּאָמַר שאֵין לוֹ בָּנִים וַחֲתָנִים, היינו כשהם מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, שהם כשרים.
[השמטנו כאן את דחיית הרי"ף לדברי רב האי גאון], וּמַתְנִיתִין דְּפָסוּל בְּתַרְוַיְיהוּ – המשנה שפסלה בשניהם, בבן גיסו מאחות אשתו ובבן גיסו מאשה אחרת, אוּקִימְנָא [-העמדנו אותה] כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי דְּפָלִיג עֲלֵיהּ בַּבְּרַיְתָא, וְאָמַר 'גִּיסוֹ לְבַדּוֹ' ולא בנו וחתנו, היינו לְאַפּוֹקֵי בְּנוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, הוּא שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר לרבי יוסי, אֲבָל בְּנוֹ מֵאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ דִּבְרֵי הַכֹּל פָּסוּל, וְאִיפְסִיקָא הִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, שבן וחתן גיסו מאשה אחרת כשר, אך בן וחתן גיסו מאחות אשתו, פסול.
