משנה ד: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה, כָּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל אֵינוֹ חוֹטֵא. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, לֹא כִּי, אֶלָּא כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל, חוֹטֵא, אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים דּוֹרְשִׁים מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן, וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל, הוֹאִיל וְעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, הֵיאָךְ נֶאֱכָלִים:
משנתנו ממשיכה לדון בדין נתינת מחצית השקל על ידי הכהנים, ומביאה מחלוקת בדין זה, האם הכהנים חייבים במחצית השקל.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֵעִיד בֶּן בּוּכְרִי בְּיַבְנֶה, כָּל כֹּהֵן שֶׁשּׁוֹקֵל – שנותן מחצית השקל, אֵינוֹ חוֹטֵא, כלומר, אף שהכהנים פטורים ממחצית השקל, והיה ניתן לומר שאסור להם לתת מחצית השקל, כיון שאם יתן נמצא שקרבנות הציבור קרבים מתרומה של אדם יחיד, שהרי הוא פטור מנתינה זו, ומכל מקום אינו חוטא, כיון שאנו סומכים על כך שהכהן גומר בדעתו ומקנה את מחצית השקל לציבור.
אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, לֹא כִּי – אין הדבר כן, אֶלָּא אדרבה, כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל מחצית השקל, הרי הוא חוֹטֵא, כיון שאף הכהנים חייבים בנתינת מחצית השקל, ככל ישראל. אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים, שרצו להפטר מנתינת מחצית השקל, היו דּוֹרְשִׁים מִקְרָא זֶה לְעַצְמָן – להנאתם, וכך היו דורשים, נאמר בפסוק 'וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל', הרי שאסרה התורה באכילה מנחה הבאה מהכהנים, ואם כן, הוֹאִיל וְעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלְחֶם הַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, שהרי הם באים ממעות אלו של מחצית השקל, שאף הכהנים שותפים בהם, הֵיאָךְ נֶאֱכָלִים – כיצד מותר לאוכלם, אלא ודאי הכהנים פטורים מנתינה זו, וכיון שאין להם חלק במנחות אלו, מותר להם לאוכלם. אמנם לפי האמת אין דרשה זו נכונה, כיון שרק מנחה שמביא הכהן לבדו אסורה באכילה, אבל מנחה של ציבור הבאה מממון שיש בו גם שותפות של כהנים, אינו נאסר באכילה.
