פרשת קדושים
"בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו)
מצוות עשה, לשפוט בצדק, שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך', ופירשו חז"ל שנצטוו הדיינים להשוות את בעלי הדין הבאים לפניהם, כלומר, שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין יותר מהאחר, שלא יניח הדיין לאחד מהם לדבר כל צרכו, ולשני יאמר 'קצר דבריך'. וכן שלא יהא אחד עומד והשני יושב. וכן בכלל מצוה זו, שכל איש שהוא חכם בדיני התורה וישר בדרכיו, מוטלת עליו מצוה זו, שידון דין תורה בין בעלי הריב אם יש כח בידו, ואפילו יחיד יכול לדון מעיקר הדין, אלא שחכמים הזהירו שלא יהא אדם דן יחידי.
ועוד יש בכלל מצוה זו, שראוי לכל אדם לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש את מעשיו ודבריו של חבירו אלא לטוב.
שורש המצוה נגלה הוא, כי בהשוואת הדין יתיישב העולם, ואם יכבד הדיין את האחד מבעלי הדין יותר מהאחר, יפחד בעל הריב מלהגיד כל טענותיו לפניו, ומתוך כך יצא המשפט מעוקל. ובמה שאמרנו שבכלל מצוה זו שמוטל על החכם בדברי תורה והוא איש ישר לדון בין החולקים, גם בזה יש תועלת, כי החכם והישר ידון דין אמת, ואם הוא לא ירצה לשפוט הרי ישפטום שאר בני אדם שאינם חכמים ויטו הדין על האחד מבעלי הדין בלי ידיעה. גם במה שאמרנו שבכלל המצוה שכל אדם חייב לדון חבירו לכף זכות, יהיה זה סבה להיות בין אנשים שלום ורעות, ונמצא שעיקר כל כוונת המצוה להועיל בישוב בני אדם עם יושר הדין, ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש בחבירו.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים, שהם חייבים לדון, ולא בנשים. ואולם גם הנשים חייבות לדון לכף זכות, שהוא חלק מפרטי מצוה זו, כמו שהתבאר.
