צריך האדם להיות שליט ברוחו, שיוכל להתעצב כשירצה, ויוכל לשמוח כשירצה, ולא יכנס האחד בגבול חברו, אלא השמחה והעצבות יעמדו איש על מקומו, כשירצה – יוציא את זה, וכשירצה – יוציא את זה. ולפעמים צריך באותו זמן ממש לשמוח מצד אחד ולהתעצב מצד אחר, ויהיה עין במר בוכה ולב שמח, כגון בראש השנה ויום הכפורים. ולפעמים יגביר השמחה, והעצבות יהיה מועט כצל עובר, כגון בימים טובים באמרו 'מפני חטאינו גלינו מארצנו', ולפעמים להפך, דבר בעתו מה טוב. ועל כגון זה נאמר במשלי 'טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלוכד עיר'.
ולא די לאדם במה שישמח לבו, אלא גם ישמח לב אומללים ונדכאים כאשר יוכל, במה שיוכל לכבדם ולחבבם ולנשאם ולהנאותם, ולמצוה רבה תחשב.
