י) מי שחופר בגל אבנים לבקש על המת, אף שעדיין לא מצא מת ולא ידוע שנטמא, אין שוחטין עליו קרבן פסח, שמא ימצא שם המת בגל, והרי יתברר שהוא טמא כבר בשעת השחיטה. ואם שחטו עליו, ולא נמצא שם מת, הרי זה אוכל לערב. נמצא שם מת אחר שנזרק הדם, אם נודע לו בודאי שהיה טמא בשעת זריקת הדם, כגון שהיה גל עגול, שמתחילה האהיל על כולו, הרי זה חייב בפסח שני. ואם ספק הדבר, כגון שהיה הגל ארוך, ושמא לא היה עומד על הטומאה בעת זריקה, ולא נטמא אלא אחר זריקה, הרי זה פטור מפסח שני.
יא) מי שעבר בדרך, ואחר כך מצאו מת מושכב לרוחבה של דרך, שבודאי עבר על גבי מקום המת, אך אין זה ודאי שנגע בו, אם היה המת בגדר 'טומאת התהום', ששום אדם בעולם לא ידע שיש שם מת, אף על פי שהוא טמא לתרומה, הרי זה טהור לפסח, ושוחט ואוכל פסחו, ואף על פי שאפשר שנגע במת, הואיל והיא טומאת התהום, טהור לפסח. ואף על פי שהמת שלם, והוא מן הקצה אל הקצה של אותה הדרך, הרי זה עושה פסחו, עד שידע בודאי שנטמא בו. במה דברים אמורים כשהיה אותו אדם מהלך ברגליו, שהרי אפשר שלא יגע, אלא דילג באותו מקום מעל גבי המת, אבל אם היה רוכב, או טעון משא, הרי זה טמא אף על פי שהיא טומאת התהום, לפי שאי אפשר שלא יגע במת ושלא יסיט אותו ממקומו ושלא יאהיל על גביו, ובמקום שיש טומאה ודאית, אף טומאת התהום מטמאת לגבי הקרבת הפסח, וכבר ביארנו טומאת התהום בהלכות נזירות.
