פרשת קדושים
"ולא תעוננו" (ויקרא יט כו)
מצוות לא תעשה, שלא לעונן, ופירוש הענין הוא מלשון עונה, זמן. כלומר, שלא נקבע עונות, לומר, שעה פלונית טובה לעשות בה מעשה פלוני, ויצליח כל העושה אותו באותה שעה, ואילו העושה אותו בשעה פלונית, לא יצליח, כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכשוף, שנאמר 'ולא תעוננו'.
ובכלל לאו זה אמרו חז"ל שהוא העושה מעשה אחיזת עינים, וענין זה הוא מין גדול מהתחבולה בצירוף לזריזות היד וגבורת מהירותה, עד שייראה לבני אדם שיעשה אותו אדם ענינים של פלא, כלומר שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו העוסקים בדברים אלו, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני האנשים, ואחרי כן יוציאו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר, ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בענינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו, הוא אסור, והעושה מעשה זה נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן, ולוקים עליו.
משרשי המצוה, לפי שענינים אלה הם דברי שגעון וסכלות גמורה, ולעם קדוש אמיתי אשר בחר הא-ל לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שדברים אלו הם סבה להדיח האדם מאמונת השם יתברך ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב בכל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי התלוי בשעות ובזמנים של פעולותיו, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עיקרי הדת. ועוד הפסד גדול מאד נמצא באחיזת העינים, לפי שמתוך כך יחשבו המון העם שאותם ענינים הנמנעים בתכלית המניעה – אפשריים הם, ויחשבו שיכולים להיות מופתים ודברי פלא בלתי היות הענין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סיבה רעה לכפור בעיקר, ותיכרת נפשם.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר עליה ואומר לבני אדם זמנים מסוימים שיעשו מעשיהם בהם כדי שיצליחו, וגם הוא עושה מעשיו לפי הזמנים, חייב מלקות. וכן אדם השואל ועושה פעולות בזמנים מסוימים לפי התשובות שאומרים לו, חייב מלקות.
