הלכות קרבן פסח, פרק שישי, ז

ז) ישראל ערל שמל בערב הפסח, שוחטין עליו את הפסח אחר שמל. אבל גר שנתגייר ביום ארבעה עשר, ומל וטבל, אף שהוא ישראל גמור, אין שוחטין עליו, כיון שאינו אוכל לערב, והרי הוא כפורש מן הקבר – כנוגע במת או בקבר, שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר. והטעם לכך, גזירה שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר, ויטבול ויאכל לערב, והטעם שיטעה לעשות כן, כיון שיאמר בליבו, אשתקד כך עשו לי ישראל, כשמלתי טבלתי ואכלתי לערב, ואף על פי שנטמאתי למתים קודם לכן, ואינו יודע שבהיותו גוי לא חלה עליו כלל טומאת מת, ולכן יכל למול ולטבול ולאכול קדשים בערב, ואילו השנה, שהוא ישראל, לאחר שנגע במת עליו להמתין שבעה ימים. ולכאורה קשה, והלא גזירה זו מדבריהם – מדרבנן, וההימנעות מהבאת קרבן פסח היא בכרת, והיאך העמידו חכמים דבריהם במקום כרת ביום הקרבן שהוא יום ארבעה עשר, הרי זה מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול, ואינו טובל עד שירפא מן המילה, כמו שביארנו בענין הגירות. לפיכך העמידו דבריהם במקום זה, שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא, ולא יבוא לידי חיוב כלל.