אֶלָּא מִיהוּ [-אמנם] אַף עַל גַּב דְּקַיְּמָא לָן להלכה כדברי רב ששת דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר, מכל מקום פֵּירוּקָא דְּהָנֵי מַתְנִיָאתָא – התירוץ של שתי המשניות הללו לָאו כִּדְפָּרִיק רַב שֵׁשֶׁת הוּא – אינו כפי שתירץ רב ששת, אֶלָּא כִּדְפָּרִיק [-כפי שתירץ] רַב חִסְדָּא, דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּתַרְתֵּי מַתְנִיָאתָא – שהוא סובר ששתי המשניות בְּשֶׁטָּעָה בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת נִינְהוּ, וְהַאי דְּקָתָנִי – ומה ששנינו במשנתנו שמַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת וּבֵין לְחוֹבָה, בְּשֶׁלֹּא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד הוּא, וְהָא דְּקָתְנִי במשנה בבכורות מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי, היינו בְּשֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. וְטַעֲמָא דְּהָא מִילְּתָא – והטעם לסברתו של רב חסדא, שיש חילוק בין אופן שנשא ונתן ביד לבין אופן שלא נשא ונתן ביד, מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ שֶׁל בַּעַל דִּין, דְּהֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ פְּסֵידָא לְבַעַל דִּין – שבמקום שאין הפסד לאותו בעל דין שנפסק הדין לרעתו, כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא הַדַּיָין וְנָתַן בַּיָּד, דְּחַיָּב הדיין לְשַׁלֵּם לאותו בעל דין מִבֵּיתוֹ, אַמְרִינָן מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי. וְהֵיכָא דְּאִית לֵיהּ לְבַעַל דִּין פְּסֵידָא – אך במקום שיש לו הפסד, כְּגוֹן שֶׁלֹּא נָשָׂא הַדַּיָין וְנָתַן בַּיָּד, דְּאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם, לֹא אַמְרִינָן מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי, כיון שאז יהיה הפסד לאותו בעל דין, אֶלָּא מַחֲזִירִין את הדין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה. וְהַדֵין הוּא טַעֲמָא דְּרַב חִסְדָּא – וזהו טעמו של רב חסדא, וְהָכִין הִיא הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
וְכֵיוָן דְקַיְמָא לָן דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר, וְקַיְימָא לָן כְּרַב חִסְדָּא דְּאוֹקִים לְהָנֵי תַּרְתִּי מַתְנִיאָתָא בְּשֶׁטָּעָה בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת, אִידְּחֵי לֵיהּ הָאִי פֵּירוּקָא – נדחה תירוץ זה דְּרַב יוֹסֵף וְרַב נַחְמָן, שתירצו שיש חילוק בין מומחה לשאינו מומחה, ובין מקום שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין לבין מקום שאין גדול ממנו.
וְשַׁמְעִינָן הַשְׁתָּא – ויש לנו ללמוד עתה, דְּהֵיכָא דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, לֹא שְׁנָא מֻמְחֶה וְלֹא שְׁנָא שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה – אין חילוק בין מומחה לאינו מומחה, וְלֹא שְׁנָא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד וְלֹא שְׁנָא לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – וכן אין חילוק אם הדיין נשא ונתן ביד או לא, בְּכוּלְּהוּ – בכל האופנים הללו הדין חוֹזֵר, דְּהרי רַב חִסְדָּא, שההלכה כמותו, לֹא פְּלִיג – לא חילק בֵּין נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד לְבֵין שֶׁלֹּא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד אֶלָּא הֵיכָא דְּטָעָה בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת, אֲבָל הֵיכָא דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, אֲפִילוּ לְרַב חִסְדָּא חוֹזֵר, לֹא שְׁנָא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד וְלֹא שְׁנָא לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. וְהלכה זוֹ, אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְנִים וְלֹא לִפְנַי וְלִפְנִים, כלומר, אין צורך להעמיק בה, כי היא הלכה פשוטה וברורה.
אֲבָל הֵיכָא דְּטָעָה בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת, הָא מִילְּתָא וַדַּאי צְרִיכָה עִיוּנָא וְדִקְדּוּקָא – דין זה ודאי צריך עיון ודקדוק, וּכְבָר עַיְנִינָן אֲנַן וְדַיְיקִינָן לָהּ לְהָא מִילְּתָא – וכבר עייננו ודקדקנו בהלכה זו, וְאַשְׁכְּחַן לָהּ חֲמִשָּׁה בָּבֵי – חמשה אופנים, חֲדָא, מֻמְחֶה, וְנָקֵיט רְשׁוּתָא מֵרֵישׁ גָלוּתָא לְמֵידַן דִּינָא – וקיבל רשות מראש הגולה לדון, וְטָעָה בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת. וּבָבָא תִּנְיָינָא – והאופן השני, מֻמְחֶה, דְּלֹא נָקֵיט רְשׁוּתָא – שלא קיבל רשות מראש הגולה, אֲבָל קִבְּלוּהִי עֲלוֹהִי בַּעֲלֵי דִּינָא – קיבלו אותו בעלי הדין על עצמם. וּבָבָא תְלִיתָאָה – והאופן השלישי, בדיין מֻמְחֶה, דְּלֹא נָקֵיט רְשׁוּתָא מראש הגולה, [וְלֹא] קִבְּלוּהִי עֲלוֹהִי בַּעֲלֵי דִּינָא – ואף לא קיבלו אותו בעלי הדין על עצמם. וּבָבָא רְבִיעָאָה – והאופן הרביעי, דְּלֵיתֵיהּ מֻמְחֶה – שאינו מומחה, וְקִבְּלוּהִי בַּעֲלֵי דִּינָא לְמֵידַן לְהוּ דִּינָא – וקיבלו אותו בעלי הדין על עצמם שידון את דינם, וְטָעָה. וּבָבָא חַמִישָׁאָה – והאופן החמישי, דְּלֵיתֵיהּ מֻמְחֶה – שאינו מומחה, וְלֹא קִבְּלוּהִי בַּעֲלֵי דִּינָא – ואף לא קיבלוהו בעלי הדין על עצמם. אִלֵּין חֲמִשָּׁה בָּבֵי דְדַּיְיקִינָן בְּהַאי עִנְיָּנָא – אלו חמשת האופנים שדקדקנו בהם בענין זה, וּצְרִיכִינָן לְבֵרוּרֵי דִּינָא דְּכָל בָּבָא וּבָבָא מִינַּיְיהוּ – וצריכים אנו לברר את הדין בכל אחד ואחד מהאופנים הללו.
בָּבָא קַמָּא – האופן הראשון, כַּד הָוֵי דַּיָּינָא מֻמְחֶה – כשהיה זה דיין מומחה, וְנָקֵיט רְשׁוּתָא מֵרֵישׁ גָלוּתָא – ואף קיבל רשות מראש הגולה לדון, וְטָעָה בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת, [חוֹזֵר הדין וְאֵין מְשַׁלֵּם], לֹא שְׁנָא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד וְלֹא שְׁנָא לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – אין חילוק בין אופן שנשא ונתן ביד לבין אופן שלא נשא ונתן ביד, לעולם פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, כִּדְאַמְרִינָן לעיל (ה.), אָמַר רַב, הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֵידַן דִּינָא – דיין שרוצה לדון דין, וְכִי טָעִי לִיפְטַר וְלֹא לְשַׁלֵּם – ורוצה שגם אם יטעה יהיה פטור מלשלם, לִינְקוט רְשׁוּתָא מִבֵּי רֵישׁ גָלוּתָא – יטול רשות מראש הגולה, וְכֵיוָן דְּהוּא פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, הָדַר דִּינָא – חוזר הדין, כִּדְפָּרִישְׁנָא בְּטַעֲמָא דְּרַב חִסְדָּא – כפי שפירשנו שזהו טעמו של רב חסדא, דְּכָל הֵיכָא דְּאִיכָּא פְּסֵידָא לְמָארֵי דִּינָא – שבכל מקום שיש הפסד לבעל הדין, הָדַר דִּינָא – חוזר הדין.
