מסכת סנהדרין, פרק ד, שיעור 37

וּבָבָא תִּנְיָינָא – והאופן השני הוא בדיין מֻמְחֶה, דְּלֹא נָקֵיט רְשׁוּתָא מִבֵּי רֵישׁ גָלוּתָא – שלא נטל רשות מראש הגולה כדי לדון, אֲבָל קִבְּלוּהִי בַּעֲלֵי דִּינָא – אך קיבלוהו בעלי הדין על עצמם, דִּינֵיהּ נַמִּי כְּמַאן דְּנָקֵיט רְשׁוּתָא מֵרֵישׁ גָלוּתָא – דינו גם כן כמי שנטל רשות מראש הגולה, וְאִי טָעִי – ואם טעה בדינו, חוֹזֵר הדין, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, לֹא שְׁנָא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד וְלֹא שְׁנָא לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד – ואין חילוק אם נשא ונתן ביד או לא, והראיה לכך, כִּדְאַמְרִינָן לעיל (ה.), רַבָּה בַּר רַב הוּנָא דָּן דִּינָא וְטָעָה – דן את הדין, וטעה בדינו, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב – ובא לפני רב לשאול אותו אם עליו לשלם, אָמַר לֵיהּ רב, אִי קִבְּלוּךָ עֲלַיְיהוּ בעלי הדין, לֹא תְשַׁלֵּם, וְאִי לֹא קיבלוך, זִיל שְׁלִים – לך ותשלם. וְאַמְרִינָן נַמִּי, מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, דָּן דִּינָא וְטָעָה, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אָמַר לֵיהּ רב יוסף, אִי אַתְּ קָרִית לְהוּ – אם אתה קראת להם, ולא קיבלוך עליהם מרצונם, זִיל שְׁלִים, וְאִי אִינְהוּ קָארוּ לָךְ – אך אם הם קראו לך וקיבלוך עליהם, לֹא תְשַׁלֵּם. וְהָנֵי תַּרְוַיְיהוּ – ושני אמוראים אלו, רבה בר רב הונא ומר זוטרא, מֻמְחִים נִינְהוּ, הרי שגם מומחה אינו נפטר אלא אם כן קיבלוהו בעלי הדין עליהם. וּמִמַּתְנִיתִין נַמִּי – ואף מהמשנה בבכורות דְּ'דָן אֶת הַדִּין', שָׁמָעְתָּ מִינָהּ הֲכִי – מוכח ממנה כן, דְּהָא אוּקִימְנָא – שהרי העמיד רב חסדא משנה זו בְּאופן שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, וְאוּקִימְנָא בְּפֶרֶק קַמָּא (ו.) בִּדְקִבְּלוּהִי בַּעֲלֵי דִּינָא – באופן שקיבלוהו בעלי הדין על עצמם, וְקָתָנִי – ועל אופן זה שנינו בסֵיפָא של המשנה בבכורות, 'וְאִם הָיָה מֻמְחֶה לָרַבִּים, פָּטוּר', אַלְּמָא – ומוכח מכך, שמֻמְחֶה דְקִבְּלוּהִי בַּעֲלֵי דִּינָא, פָּטוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. וּבָבָא תְלִיתָאָה – והאופן השלישי, מוּמְחֶא דְּלֹא נָקֵיט רְשׁוּתָא מראש הגולה, וְלֹא קִבְּלוּהִי בַּעֲלֵי דִּינָא, וְדָן דִּינָא, וְטָעָה בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת, אִם נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, מְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ חוֹזֵר – אין הדין חוזר, כִּדְאַמְרִינָן בְּהַאי מַעֲשֵׂה דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא שהובא לעיל, אִי קִבְּלוּךָ עִילֻוַייהוּ, לֹא תְשַׁלֵּם, וְאִי לֹא קיבלוך זִיל שְׁלִים. וְאִם לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, הָדַר דִּינָא – הדין חוזר, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, כִּי טַעֲמָא דְּרַב חִסְדָּא – וכפי שהתבאר שזהו טעמו של רב חסדא, שאם יש הפסד לבעל הדין, והיינו כשאין הדיין חייב לשלם לו, הדין חוזר.

וּבָבָא רְבִיעָאָה – והאופן הרביעי הוא דְּלֵיתֵיהּ מֻמְחֶה – בדיין שאינו מומחה, וְקִבְּלוּהִי בַּעֲלֵי דִּינִים עליהם, וְטָעָה בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת, וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ, כְּדִתְנַן במשנה בבכורות, דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַחַיָּב, חִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר, טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא, מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ, וְאוּקְמָהּ – והעמיד זאת רַב חִסְדָּא בְּשֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, וּמִדְּאַמְרִינָן בַּסֵּיפָא של המשנה שם שאִם הָיָה מֻמְחֶה לָרַבִּים פָּטוּר, שַׁמְעִינָן – יש ללמוד מכך, דְּרֵישָׁא, דְּקָתְנִי 'יְשַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ', היינו בִּדְלֵיתֵיהּ – במי שאינו מֻמְחֶה, וְהַאי מַתְנִיתִין – והרי את המשנה הזו, בבכורות, אוּקִימְנָא בְּפִירְקָא קַמָּא – העמדנו לעיל בפרק ראשון (ו.) בִּדְקִבְּלוּהִי בַּעֲלֵי דִּינִין עליהם, דְּאַמְרִינָן שם, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, שָׁנִים שֶׁדָּנוּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אֵין דִּינֵיהֶן דִּין, אֵיתִיבֵיהּ [-הקשה על כך] רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי אַבָּהוּ מהמשנה בבכורות, בה שנינו, דָּן אֶת הַדִּין זִיכָּה אֶת הַחַיָּב, חִיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, מַה שֶׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ, הרי שדינו דין. אָמַר לֵיהּ רבי אבהו, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת המשנה שם, כְּגוֹן דְקִבְּלוּהָ עִילוּיָהוּ – שקיבלו בעלי הדין על עצמם את הדיין. ותמהה על כך הגמרא, אִי הָכִי – אם כן, שבעלי הדין קיבלוהו עליהם, אַמַּאי – מדוע אמרה המשנה 'וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ', ותירצה, דְּאָמְרֵי לֵיהּ – כיון שבעלי הדין אומרי לו, כִּי קַבִּילְנָא לָךְ עִילָוָון – מה שקיבלנו אותך עלינו, היינו אַדַּעְתָּא דְדַיְינָת לָן דִּינָא דְּאוֹרָיְיתָא – על דעת כן שתדון לנו דין תורה, וכיון שטעית, עליך לשלם, וְקַיְימָא לָן – והרי אנו פוסקים של להלכה כְּרַבִּי אַבָּהוּ, וממילא יש להעמיד את המשנה בבכורות באופן שקיבלו בעלי הדין את הדיין עליהם, ואף על פי כן אם טעה עליו לשלם. וְאִם לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, וְהָדַר דִּינָא – והדין חוזר, כִּי טַעֲמָא דְּרַב חִסְדָּא, שבכל מקום שהדיין פטור ויש הפסד לבעל הדין, הדין חוזר, וְכִדְאוּקְמָא לְמַתְנִיתִין – וכפי שהעמיד רב חסדא את משנתנו, דְּדִינֵי מָמוֹנוֹת מַחֲזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, בְּשֶׁלֹּא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד.

וּבָבָא חַמִישָׁאָה – והאופן החמישי הוא, דְּלֵיתֵיהּ מֻמְחֶה – בדיין שאינו מומחה, וְלֹא קִבְּלוּהִי בַּעֲלֵי דִּינִים עליהם, הָא וַדַּאי דִּינֵיהּ לָאו דִּינָא – באופן זה בודאי אין דינו דין, בֵּין טָעָה וּבֵין לֹא טָעָה, כלומר, אפילו אם לא טעה בדינו כלל, מכל מקום אין דינו קיים, והיינו כְּרַבִּי אַבָּהוּ, דְּאָמַר, שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ, אֵין דִּינֵיהֶן דִּין, וְכָל שֶׁכֵּן יָחִיד שדן, שאין דינו דין, הִלְכָּךְ – ולכן, אַף עַל גַּב דְּלֹא טָעָה, וּבָעָא חַד מִינַּיְיהוּ לְמֵהֲדַר לְמֵידַן קָמֵי דַּיָּינָא דְמוּמְחֶה – ורוצה אחד מבעלי הדין לחזור ולדון בפני דיין מומחה, מָצֵי הֲדַר בֵּיהּ – יכול הוא לחזור בו, וְלֵית לֵיהּ לְהַאֵיךְ לְעִכּוּבֵי עִילוּיֵהּ – ואין חבירו יכול לעכבו מכך. וְאִי טָעָה אותו דיין יחיד שאינו מומחה ולא קיבלוהו, וְקָא אָנִיס לֵיהּ לְבַעֲלֵי דִּין – וכפה את בעל הדין, וְאַפִּיק מִינֵּיהּ מָמוֹנָא – והוציא ממנו ממון, וְנָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, מִחַיַּיב לִשְׁלוֹמִי מִדִּילֵיהּ – חייב הדיין הזה לשלם משלו את מה שהפסיד לבעל הדין, וְהָדַר הוּא שָׁקִיל מֵהָאֵיךְ – וחוזר הדיין ונוטל מבעל הדין שכנגדו, שקיבל ממון שלא כדין, את אותו ממון, מִשּׁוּם דְדִּינֵיהּ לָאו דִּינָא הוּא – כיון שאין דינו דין כלל, והרי זה כנטילת ממון מזה לזה ללא דין כלל. וְאִם לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, הָדַר מָרֵי דִּינָא לְחַבְרֵיהּ – חוזר בעל הדין שהתחייב על חבירו שנטל את ממונו, וְשָׁקִיל מִינֵּיהּ מַאי דְּיָהִיב לֵיהּ – ונוטל ממנו את מה שנתן לו. וְאִי לֵיתֵיהּ דְלִישְׁקִיל מִינֵּיהּ – ואם אין בעל הדין שנטל את הממון נמצא לפנינו כדי שיטול ממנו את הממון שנתן לו, מְשַׁלֵּם לֵיהּ הדיין מִדִּילֵיהּ [-משלו], דְּכֵיוָן דְּלָאו דַּיָּינָא הוּא – וכיון שאין הוא 'דיין' כלל, שהרי אינו מומחה ולא קיבלוהו עליהם, הֲוָה לֵיהּ – נחשב הדיין כְּגוֹרֵם לְאַבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו להלכה, דְדַיְינִינָן דִּינֵי דְּגַרְמִי – שדנים ומחייבים את המזיק את חבירו ב'גרמי', והיינו בדרך של גרימת נזק, אם הנזק הוא ודאי. וכיון שאדם זה שנהג כדיין גרם בכך לבעל הדין להוציא ממון שלא כדין, ואין הלה יכול לחזור ולהוציא את הממון מבעל דינו, חייב הדיין בתשלומים אלו.