משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את החילוקים בין דיני ממונות לבין דיני נפשות: דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דָּנִין – מתחילים לדון בַּיּוֹם, וְגוֹמְרִין את הדין בַּלַּיְלָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם.
גמרא
שנינו במשנה שדיני ממונות נגמרים אף בלילה, מבררת הגמרא, מְנָא הָנֵי מִילֵּי – מהיכן נלמד דין זה, ומבארת, אָמַר רַב אָחָא בַּר פָּפָּא, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק (שמות יח כב) 'וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת', ולשון 'בכל עת' כוללת גם את היום וגם את הלילה. תמהה הגמרא, אִי הֲכִי – אם כן, שיש פסוק המתיר לדון דיני ממונות בלילה, תְּחִלַּת דִּין נַמִּי – גם את תחילת הדין יש להתיר בלילה, ומדוע אמרה המשנה שאף דיני ממונות מתחילים רק ביום. ומתרצת, דין זה הוא כִּדבריו דְרַבָּה, דְּרַבָּה רָמֵי – שהרי רבה הקשה סתירה לכאורה בין שני פסוקים, כְּתִיב – נאמר בפסוק אחד 'וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת', וּכְתִיב בפסוק אחר (דברים כא טז) 'וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו', ומשפטי נחלות וירושה הם כדיני ממונות, ונאמר בהם לשון 'יום', הָא כֵּיצַד – איך מתיישבים שני הפסוקים, וביאר רבה, יוֹם לִתְחִלַּת דִּין, שאין מתחילים את הדין בלילה, וְלַיְלָה לִגְמָר דִּין, שאם התחילו לדון ביום, אפשר לגמור את הדין גם בלילה.
משנה
דִּינֵי מָמוֹנוֹת, גוֹמְרִין אפילו בּוֹ בַיּוֹם, אם התברר להם הדין, בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, ודִּינֵי נְפָשׁוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַיּוֹם רק לִזְכוּת, וּבְיוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה – אין רשאים להכריע לחובה בו ביום, אלא צריכים להמתין למחר. לְפִיכָךְ, כיון שאם ירצו להכריע לחובה יצטרכו להמתין למחרת, אֵין דָּנִין לֹא בְעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְעֶרֶב יוֹם טוֹב, כיון שלמחרת, בשבת או ביום טוב, אסור לדון, ואם יצטרכו להשהות את ההכרעה עד ליום ראשון, הרי זה עינוי הדין.
גמרא
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ו), אמר רבי חזקיה רבי אחי בשם רבי אבהו, אָסוּר לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וממשיך הירושלמי ומקשה, וְהָא מַתְנִיתִין פְּלִיגָא – והרי לכאורה משנתנו חולקת על דין זה, שהרי שנינו בה שאֵין דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת ולא בערב יום טוב, ומשמע מכך, שרק דִּינֵי נְפָשׁוֹת הוּא דְּלֹא דַּיְינֵי בְּעֶרֶב שַׁבָּת, הָא [-אבל] דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דַּיְינֵי – דנים אפילו בערב שבת וערב יום טוב. ומתרץ הירושלמי, אָמְרֵי – יש לומר בישוב שתי ההלכות הללו, כָּאן לַהֲלָכָה – מה שאמר רבי אבהו שאין דנים דיני ממונות בערב שבת, היינו שכך היא ההלכה, ודין דרבנן הוא, שלא יעסקו בדיני ממונות בערב שבת, מחשש שיהיו טרודים בדין ולא יכינו כראוי צרכי שבת, וכָּאן לְדִבְרֵי תּוֹרָה – ומה ששנינו במשנה שרק דיני נפשות אין דנים בערב שבת, ומשמע שדיני ממונות דנים, היינו מעיקר דין התורה, שמותר לדון דיני ממונות בערב שבת.
יְרוּשַׁלְמִי תְּנִי – שנינו בירושלמי, הָעֵד עצמו, אֵינוֹ מְלַמֵּד לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה על הנידון, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה ל) 'וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת', והיינו שאינו יכול לענות ולטעון טענות בנידון שהעיד עליו, ואינו יכול לטעון לחובת הנידון, כיון שחסה התורה על הנידון, ואף לזכותו אינו יכול לטעון כיון שאנו חוששים שהעיד העד עדות שקר ורוצה לחזור בו, וכיון שיודע הוא שאינו נאמן לחזור בו לאחר שהסתיימה עדותו, מחפש הוא טענות ועלילות לזכות את הנידון, ולכן אין שומעים לו כלל. וּמִנַּיִן אֲפִילוּ אֶחָד – מנין שאפילו אחד מהתלמידים אינו יכול ללמד עליו חובה, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֶחָד לֹא יַעֲנֶה'. וּמִנַּיִן הוּא בְּעַצְמוֹ לֹא יַעֲנֶה – ומנין שאף הנידון עצמו אינו יכול ללמד על עצמו חובה ואין שומעים לו, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא יַעֲנֶה בְּנֶפֶשׁ לָמוּת', כלומר, אותו שנידון בנפשו, אין שומעים לטענה שיטען להמית את עצמו, אבל אם טען טענות לזכות עצמו, שומעים לו.
