פרק ה, משנה א: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק :
פרק ה, משנה א: פרק זה ממשיך לעסוק בהלכות תפילה. אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל תפילת העמידה אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ – הכנעה וישוב הדעת. מוסיפה המשנה, חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים לפני התפילה שָׁעָה אַחַת, כדי שתתיישב דעתם, וְאחר כך מִתְפַּלְּלִין, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם.
דין נוסף: בשעה שעומד האדם בתפילת העמידה, אֲפִילוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ, ומדובר במלך ישראל, שאין חשש שיהרגנו, אבל במלך גוי שיש בזה חשש פיקוח נפש, מותר לענות. וַאֲפִילוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, באופן שבדרך כלל אינו מכיש, ואין בו סכנה, לֹא יַפְסִיק את תפילתו בדיבור, אבל יכול ללכת כדי שיפול ממנו הנחש, שאין ההליכה נחשבת הפסק בשום מקום. ואם יש סכנה בדבר מותר להפסיק בכל ענין.
