מסכת סנהדרין – פרק שישי
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הָאוֹרֵג בֶּגֶד לָמֵת, ולא השתמש בו למת, אַבַּיֵּי אָמַר, אָסוּר בהנאה, וְרָבָא אָמַר, מֻתָּר. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, אַבַּיֵּי אָמַר אָסוּר, כיון שהוא סובר שהַזְמָנָה מִילְּתָא הִיא, כלומר, הזמנה ויחוד של הדבר לשם שימוש מסוים, יש לכך חשיבות, והרי זה כאילו הבגד שייך למת, ואסור בהנאה. וְרָבָא אָמַר מֻתָּר, כיון שהוא סובר שהַזְמָנָה לָאו מִילְּתָא הִיא, וכל זמן שלא השתמשו בבגד בפועל עבור המת, לא נאסר בהנאה. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא – וההלכה היא כדברי רבא, שאין ההזמנה לבדה אוסרת את הבגד בהנאה.
אָמַר רַב חִסְדָּא, הַאי סוּדְרָא – בגד זה, דְאֲזְמְנֵיהּ לְמֵיצָר בֵּיהּ תְּפִילֵי – שהזמינו האדם ויחדו לצרור בו תפילין, כלומר, שיהא זה נרתיק המיוחד לתפילין, וצַר בֵּיהּ תְּפִילֵי – וגם כבר השתמש בו לתפילין, אָסוּר לְמֵיצָר בֵּיהּ פְּשִׁיטִי – אסור לצרור בו מטבעות כסף או שאר שימוש של חול, כיון שכבר יש בו קדושה. אַזְמְנֵיהּ וְלֹא צַר בֵּיהּ – אך אם רק הזמינו ויחדו לשם כך אך עדיין לא השתמש בו בפועל לתפילין, צַר בֵּיהּ וְלֹא אַזְמְנֵיהּ – או שהשתמש בו בדרך מקרה לתפילין, אך לא ייחדו לשם כך, שָׂרֵי לְמֵיצָר בֵּיהּ פְּשִׁיטִי – מותר לצרור בו מטבעות כסף ושאר דברי חולין, כיון שאין בו קדושה.
תַּנְיָא בברייתא, מֹתָר הַמֵּתִים – אם אספו מעות לצורך מתים סתם, כמו מתי מצוה וכדומה, ונשאר מעות שלא היו זקוקים להם באותו זמן, לַמֵּתִים – הרי הם מיוחדים עבור מתים אחרים שיהיו לאחר זמן. מֹתָר הַמֵּת – אם אספו מעות לצורך מת מסוים, ולבסוף נשאר כסף יותר ממה שהוצרכו עבורו, הרי כסף זה הוא לְיוֹרְשָׁיו של אותו מת. כֵּיצַד, גָּבוּ מעות לְמֵת סְתָם, זֶה הוּא מֹתָר הַמֵּתִים לַמֵּתִים. גָּבוּ מעות לְמֵת זֶה, זֶה הוּא מֹתָר הַמֵּת לְיוֹרְשָׁיו.
הָיָה אָבִיו וְאִמּוֹ של המת מְזָרְקִין לוֹ [-עליו] כֵּלִים – בגדים, מתוך צער, והרי כל הבגדים הנוגעים במת נאסרים מדרבנן, מִצְוָה עַל בני אדם אֲחֵרִים לְהַצִּילָן, שלא ייאסרו בהנאה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שניתן להציל בגדים אלו שלא ייאסרו בהנאה, באופן שֶׁלֹּא נָגְעוּ הבגדים בַּמִּטָּה של המת, אֲבָל אם כבר נָגְעוּ בַּמִּטָּה, אֲסוּרִין, וְהיינו דַוְקָא דְנָגְעוּ בַּמִּטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ, שאז אסרו חכמים את כל הבגדים הנוגעים במטה זו, מִשּׁוּם דְאם נתיר בגדים אלו, מִיחְלְפָא – יבואו לטעות ולהחליף את דינם בְּדין תַכְרִיכֵי הַמֵּת, שהם אסורים בהנאה, ולכן אסרו את כל הבגדים הנוגעים במיטת המת.
כִּיס שֶׁעֲשָׂאוֹ כדי לְהָנִיחַ בּוֹ תְּפִילִּין, וְהִנִּיחַ בּוֹ פעם אחת את התְּפִילִּין, אָסוּר לְהָנִיחַ בּוֹ מָעוֹת. אך אם לא עשאו לשם כך, אלא שבדרך מקרה הֵנִיחַ בּוֹ תְּפִילִּין, מֻתָּר לְהָנִיחַ בּוֹ מָעוֹת, והיינו כִּדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר, צַר בֵּיהּ וְלֹא אַזְמְנֵיהּ – צרר בו תפילין אך לא ייחדו לשם כך, מֻתָּר.
הָאוֹמֵר לְאוּמָן, עֲשֵׂה לִי תִּיק שֶׁל סֵפֶר תורה, אוֹ נַרְתֵּק שֶׁל תְּפִילִּין, עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לקֹדֶשׁ, והיינו לספר תורה או לתפילין, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן אף לצורך חוֹל, אך אם כבר נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן קֹדֶשׁ, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לדברי חוֹל.
סְלִיקוּ לְהוּ נִגְמָר הַדִּין
מסכת סנהדרין – פרק שביעי
משנה
אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵיפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אין סדר חומרתם כפי ששנה תנא קמא, אלא כך הוא הסדר, שְׂרֵיפָה, סְקִילָה, חֶנֶק וְהֶרֶג. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין, כפי ששנתה המשנה לעיל (פרק שישי).
גמרא
אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, אַרְבַּע מִיתוֹת אֵלּוּ שֶּׁמָּנוּ חֲכָמִים במשנתנו, עַל הַסֵּדֶר נֶאֶמְרוּ – נשנו כפי סדר חומרתם. מִמַּאי – ומהיכן יש ללמוד זאת, מִדְּקָא מַפְלִיג – מכך שנחלק רַבִּי שִׁמְעוֹן ושנה את ארבע המיתות בסדר אחר, שְׁמַע מִינָהּ – מוכח מכך שתנא קמא דַּוְקָא קָתְנִי – שנה אותם בדוקא בסדר הזה, להשמיענו את סדר חומרתם, ועל כך נחלק רבי שמעון ואמר את סדר חומרתם באופן אחר.
תַּנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כא ט) 'וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף', וכך הָיָה רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – מה לימד הפסוק בכך שנאמר 'אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת', ללמד שֶׁאִם הָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ קֹדֶשׁ, נוֹהֲגִין בּוֹ מנהג של חוֹל, ואם היו נוהגים בו כָבוֹד, מעתה נוֹהֲגִין בּוֹ בִּזָּיוֹן, אוֹמְרִים, 'אָרוּר האיש שֶׁזֶּה יָלַד, אָרוּר האיש שֶׁזֶּה גִּידֵּל, אָרוּר שֶׁזֶּה יָצָא מֵחֲלָצָיו'.
אָמַר רַב אַשִׁי, כְּמַאן – כדעת איזה תנא הוא המנהג דקָרִינָא – שאנו קוראים ומכנים 'רְשִׁיעָא בַּר רְשִׁיעָא' [-רשע בן רשע], אֲפִילוּ לִרְשִׁיעָא בַּר צַדִיקָא – אפילו לרשע בן צדיק, כְּמַאן, כְּהַאי תַּנָּא – כתנא של ברייתא זו, האומר שמקללים את הכהן שבתו זינתה, אפילו אם הוא עצמו צדיק.
