משנה ה: לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה. זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֵׁאֵין. אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
משנה ה: לאחר שהתבאר במשנה הקודמת דינו של העושה חלק מהעבודות במחשבת חוץ לזמנו [שזו מחשבת פיגול], וחלק מהעבודות במחשבת חוץ למקומו [שזו מחשבת פסול], מבארת משנתנו את הדין כאשר באותה עבודה עצמה חשב את שתי המחשבות הללו: העושה אחת מארבע העבודות, וחושב לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, או כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, או כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, או כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, בכל האופנים הללו, כיון שמעורבת בעבודה מחשבת חוץ למקומו, הרי הקרבן פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת, וכפי שהתבאר, שמחשבת חוץ לזמנו מפגלת רק כאשר היא המחשבה היחידה, ואין מעורבת בהקרבה מחשבת פסול אחרת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אין הדין כן, אלא המחשבה הראשונה היא הקובעת, וזֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן [-חוץ לזמנו] קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם [-חוץ למקומו], הרי הקרבן פִגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, הרי הקרבן פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כפי שהתבאר בדברי תנא קמא, זֶה וָזֶה – בין באופן שקדמה מחשבת חוץ לזמנו ובין באופן שקדמה מחשבת חוץ למקומו, הקרבן פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.
חשב העובד לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, הרי הקרבן כָּשֵׁר, ואינו נפסל או מתפגל, והטעם לכך, לפי שֵׁאֵין מחשבת אֲכִילָה וּמחשבת הַקְטָרָה מִצְטָרְפִין לפסול או לפגל את הקרבן.
