פרשת אמור
"אמור אל הכהנים… לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא א)
מצוות לא תעשה, שלא יטמא כהן הדיוט במת, מלבד הקרובים המבוארים בפסוק, שנאמר (ויקרא כא א) 'לא יטמא בעמיו', כלומר כל אחד מן הכהנים לא יטמא לנפש מת.
משרשי המצוה, לפי שהכהנים נבחרו לעבודת השם ברוך הוא, לכן הרחיקם מן המת, כי ענין הטומאה דבר נמאס הוא, וגוף האדם המת הוא אבי אבות הטומאה, והטעם לכך, כי בהפרד מעליו צורת השכל הטובה, נשאר החומר לבדו, שהוא בשר גרוע המשתוקק אל הרעות, וברעתו החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, לכן ראוי שיטמא כל סביביו, וראוי באמת למשרתי השם יתברך להתרחק ממנו. אמנם מותר לכהנים להטמא לקרוביהם, כי אחיהם בשרם הוא, וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, ולא רצתה התורה לצערם כל כך, שבעת צערם הגדול על קרובם המת לא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו.
ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים, בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנשים.
