(ז) וַיָּבֹא֩ דָוִ֨ד וַֽאֲבִישַׁ֥י ׀ אֶל־הָעָם֮ לַיְלָה֒ וְהִנֵּ֣ה שָׁא֗וּל שֹׁכֵ֤ב יָשֵׁן֙ בַּמַּעְגָּ֔ל וַֽחֲנִית֥וֹ מְעוּכָֽה־בָאָ֖רֶץ מְרַֽאֲשֹׁתָ֑ו וְאַבְנֵ֣ר וְהָעָ֔ם שֹֽׁכְבִ֖ים סְבִֽיבֹתָֽו׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר אֲבִישַׁי֙ אֶל־דָּוִ֔ד סִגַּ֨ר אֱלֹהִ֥ים הַיּ֛וֹם אֶת־אֽוֹיִבְךָ֖ בְּיָדֶ֑ךָ וְעַתָּה֩ אַכֶּ֨נּוּ נָ֜א בַּֽחֲנִ֤ית וּבָאָ֨רֶץ֙ פַּ֣עַם אַחַ֔ת וְלֹ֥א אֶשְׁנֶ֖ה לֽוֹ׃ (ט) וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־אֲבִישַׁ֖י אַל־תַּשְׁחִיתֵ֑הוּ כִּ֠י מִ֣י שָׁלַ֥ח יָד֛וֹ בִּמְשִׁ֥יחַ ה֖' וְנִקָּֽה׃ (י) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ חַי־ה֔' כִּ֥י אִם־ה֖' יִגֳּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־יוֹמ֤וֹ יָבוֹא֙ וָמֵ֔ת א֧וֹ בַמִּלְחָמָ֛ה יֵרֵ֖ד וְנִסְפָּֽה׃ (יא) חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽה֔' מִשְּׁלֹ֥חַ יָדִ֖י בִּמְשִׁ֣יחַ ה֑' וְ֠עַתָּה קַח־נָ֨א אֶֽת־הַחֲנִ֜ית אֲשֶׁ֧ר מְרַֽאֲשֹׁתָ֛ו וְאֶת־צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם וְנֵֽלְכָה־לָּֽנוּ׃ (יב) וַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד אֶֽת־הַחֲנִ֜ית וְאֶת־צַפַּ֤חַת הַמַּ֨יִם֙ מֵרַֽאֲשֹׁתֵ֣י שָׁא֔וּל וַיֵּֽלְכ֖וּ לָהֶ֑ם וְאֵ֣ין רֹאֶה֩ וְאֵ֨ין יוֹדֵ֜עַ וְאֵ֣ין מֵקִ֗יץ כִּ֤י כֻלָּם֙ יְשֵׁנִ֔ים כִּ֚י תַּרְדֵּמַ֣ת ה֔' נָֽפְלָ֖ה עֲלֵיהֶֽם׃ (יג) וַיַּֽעֲבֹ֤ר דָּוִד֙ הָעֵ֔בֶר וַיַּֽעֲמֹ֥ד עַל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר מֵֽרָחֹ֑ק רַ֥ב הַמָּק֖וֹם בֵּֽינֵיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(ז) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה, וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה – נעוצה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו – סמוך לראשו, וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו, שכבר היו כולם ישנים.
(ח) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד, סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ, שהרי אין זה בדרך הטבע שכולם יירדמו, אלא ודאי נהיה הדבר בהשגחת ה' כדי שתוכל להורגו. וְעַתָּה, אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת – אכנו הכאה אחת בחנית עד שתצא מגופו ותפגע בארץ אשר תחתיו, וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ – לא אצטרך להכותו פעם שניה, כך שאין לך לחשוש שיתעורר מההכאה ויצעק, ויתעוררו כולם, אלא בהכאה אחת ימות.
(ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי, אף שהוא רודף אחרי ומותר להורגו, מכל מקום אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ, כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה', וְנִקָּה מעונש.
(י) וַיֹּאמֶר דָּוִד, חַי ה' – נשבע בשם ה' שלא יאריך שאול ימים, כִּי אִם ה' יִגֳּפֶנּוּ במחלה, אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת במיתה טבעית, אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה.
(יא) עתה ביאר דוד לאבישי שבאמת אסור להרוג את שאול כלל, ואמר, חָלִילָה לִּי מֵה', מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה', כי אף שהוא רודף, הרי לא הותר להרוג את הרודף אלא כשאין דרך הצלה אחרת, אבל כאן יש לנו דרך אחרת להנצל מידו, וְעַתָּה, קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו, וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם, וְנֵלְכָה לָּנוּ, ועל ידי זה נגרום לו להפסיק לרדוף אחרינו.
(יב) אך דוד חשש שבבוא אבישי ליטול את החנית וצפחת המים יהרוג את שאול, ולכן מנעו מללכת לשם, אלא ירד דוד בעצמו לתוך המעגל (רד"ק), וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל, וַיֵּלְכוּ לָהֶם, וְאֵין איש מהמחנה רֹאֶה, וְאֵין איש יוֹדֵעַ, וְאֵין איש מֵקִיץ, כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים, ואף שבדרך הטבע היה לפחות אחד מחיילי שאול צריך להתעורר, כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם.
(יג) וַיַּעֲבֹר דָּוִד הָעֵבֶר – עבר את מעבר המים אשר היה שם (מצודת דוד), וַיַּעֲמֹד עַל רֹאשׁ הָהָר מֵרָחֹק, רַב הַמָּקוֹם אשר בֵּינֵיהֶם.
