ה) שתי חבורות שאכלו בבית אחד, והיתה ביניהם מחיצה, ונפרצה מחיצה מביניהן, אינן אוכלין. וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהן, אינן אוכלין, עד שתסתלק, שאין הפסח שנשחט לחבורה אחת נאכל בשתי חבורות, ואינן נעקרין מחבורה לחבורה.
ו) בני חבורה שנכנסו שלשה מהן או יתר לאכול פסחיהן, ולא באו שאר בני חבורה, אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסחים, וחזר המעורר לכולן על השאר, ולא באו, הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו, ואין ממתינים לשאר. ואפילו באו המתאחרין אחר כך, ומצאו אלו השלשה שאכלו הכל, אין אותם שלשה שאכלו משלמים להן כדי חלקם. אבל אם נכנסו שנים בלבד, ולא באו השאר, הרי אלו ממתינים. במה דברים אמורים, בשעת כניסתן לאכול, אבל בעת שנפטרין – שמסיימים, אין אדם צריך להמתין לחבירו, אפילו גמר אחד בלבד מלאכול, יצא, ואינו צריך להמתין לאחרים.
