שני
כ"ד אייר התשפ"ו
שני
כ"ד אייר התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת זבחים, פרק ד, משנה ג

משנה ג: וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַתּ כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:

משנה ג: כפי שהתבאר, החושב בעת עבודת הקרבן לעשות חלק מעבודות הקרבן שלא בזמנן, הרי הוא מפגל בכך את הקרבן, והאוכל קרבן פיגול חייב כרת. אמנם, כיון שדין זה נאמר בתורה בפרשת קרבן שלמים, לימדה בכך התורה שרק בדברים הדומים לשלמים יש חיוב כרת על אכילת פיגול, והיינו בדברים שיש דבר המתיר אותם לאכילת האדם או להקטרה על המזבח, כמו שלמים, שהדם הניתן על המזבח מתיר את הקטרת האמורים על המזבח, והקטרת האמורים על המזבח מתירה את הבשר לאכילת האדם, אבל דברים שאין להם דבר אחר המתיר אותם, לא לאכילת האדם ולא להקטרת המזבח, אלא הם עצמם מתירים אחרים, אף שהתפגלו, אין חיוב כרת באכילתם. וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים כרת עֲלֵיהֶם [-על אכילתם] מִשּׁוּם פִּגּוּל, הַקֹּמֶץ שנוטלים מהמנחה להקטירה על המזבח, ואף אם חשב בעת קמיצתה לאכול את המנחה חוץ לזמנה, ופיגל את המנחה, אין חיוב כרת על אכילת הקומץ עצמו, וְהַלְּבוֹנָה הבאה עם המנחה, שאף היא מוקטרת כולה על המזבח, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, שהיא מוקטרת כולה, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ – חביתי כהן גדול הקרבים בכל יום, ואינם נאכלים כלל, וְהַדָּם של הקרבן, שהוא עצמו מתיר את הקרבן, ואין אחר מתירו, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, כגון שהתנדב להביא מנחת נסכים, ללא קרבן, אבל אם הביאם יחד עם קרבן, הרי הקרבן מתיר את הנסכים, ואם פיגל במחשבתו בעת הקרבת הזבח, נתפגלו גם הנסכים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף נסכים הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה אין חייבים עליהם כרת, כיון שיכול מצד הדין להקריב את הנסכים למחרת, ולא יחד עם הזבח, נמצא שאין הזבח מתיר אותם, אלא הם מתירים את עצמם, והתבאר שדבר המתיר את עצמו אין בו כרת.

לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, ששייריו נאכלים, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אף על פי שהוא בא יחד עם קרבן אשם, מכל מקום אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, כיון שיכול להביא את הקרבן היום ואת לוג השמן לאחר זמן, נמצא שאין האשם מתיר את הלוג, וכיון שזהו דבר שאין דבר אחר מתירו, אין בו פיגול. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, כיון שֶׁאם הביאם באותו היום, דַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ, ואם פיגל באשם התפגל לוג השמן, והאוכלו חייב כרת. מסיימת המשנה ואומרת את הכלל בענינים אלו, וְכֹל דבר שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין – שיש דבר אחר המתיר אותו, בֵּין לְאכילת אָדָם, ובֵּין לְהקטרה על המִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו [-על אכילתו] מִשּׁוּם פִּגּוּל:

https://2halachot.org/halacha/מסכת-זבחים-פרק-א-משנה-א