פרשת אמור
"ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא" (ויקרא כא יא)
מצוות לא תעשה, שלא יכנס כהן גדול לאהל המת, ואפילו לקרוביו שמתו, שנאמר 'ועל כל נפשות מת לא יבוא', כלומר, לא יבוא בתוך הבית עמהם.
משרשי המצוה, שראוי לכהנים להתרחק מענין הטומאה, לפי שהם קדושים עושי מלאכת השם יתברך תמיד, והכהן הגדול הנבדל להיות קדש קדשים, עם היותו בעל גוף, הרי נפשו תשכון תמיד בתוך המלאכים, לכן לא התירה לו התורה טומאה לעולם, ואפילו בקרובים, כמו שהתירה לכהנים הדיוטות, כי יחם לבבם על קרוביהם שמתו, אבל הכהן הגדול, מרוב דבקות נפשו למעלה – יתפשט לגמרי מטבע בני איש, וישכיח מלבו כל עסק העולם הזה הנפסד, ולא תבכה נפשו על קרוביו, כי כבר הוא נפרד מהם בעודנו בחיים.
ונוהג איסור זה בזמן שבית המקדש קיים, שיש שם כהן גדול, ואיסור זה שייך בכל מקום שיהיה, ואפילו אם יקרה שיצא לחוץ לארץ – מוזהר הוא על טומאה זו.
ומצוות לא תעשה נוספת, שלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו, וכל שכן בכל שאר המתים שבעולם, בכל מין ממיני הטומאה, בין בנגיעה בין במשא, שנאמר 'לאביו ולאמו לא יטמא', כלומר, אפילו לאלו שהם קרוביו [ואין זה האיסור הקודם, שהוא נאמר רק לגבי טומאת אהל המת, ובאיסור זה נוספו כל עניני הטומאות הנוספות].
