הלכות בכורות, פרק ב, ז-ח

ז) המטיל מום בבכור, הואיל ועשה עבירה, קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה, עד שיפול בו מום אחר מאליו. ואם מת זה החוטא שהטיל את המום, מותר לבנו לשחטו על מום שעשה אביו, שלא קנסו בנו אחריו.
ח) הִרְגִּיל – אדם שגרם לבכור שיפול בו מום, כגון שנתן דבילה על אזנו, עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו, או שהלך עם הבכור בין ברזל ועששיות של זכוכית כדי שתקטע ידו, ונקטעה, או שאמר לנכרי להטיל בו מום, הרי זה לא ישחוט עליו – אין מום זה מועיל להתירו בשחיטה. זה הכלל, כל מום שנעשה לדעתו של הבעלים, אסור לו לשחוט עליו. ואם נעשה שלא לדעתו, הרי זה שוחט עליו.