י. שכח מערב שבת מעות על הכר או על מחצלת או על כסא וכיוצא, וצריך הוא לזה הכר ביום שבת לשכב עליו, הרי זה מנער הכר והמעות נופלות שם, אבל לא יטלטל הכר עם המעות וינערנו במקום אחר. ואם צריך לישב במקום הכר, אז מותר לטלטל הכר עם המעות שעליו להניחו במקום אחר כדי לישב שם ואם אינו צריך לא לכר ולא למקומו ורק חושש על המעות שלא יגנבו, ולכן רוצה לפנותו משם או לנערו אסור. בד"א בשוכח שלא היה בדעתו קודם שבת שישארו שם בשבת אלא היה בדעתו להסירם משם קודם כניסת שבת ושכח ולא הסירם אבל אם הניחם שם על דעת שישארו שם גם בשבת אז נעשה הכר ההוא בסיס לדבר האסור והרי הכר עצמו מוקצה ואסור לנערו או לטלטלו ואפילו אם עבר ונטל המעות מעליו אפ"ה הכר עצמו אסור בטלטול כדין שאר מוקצה שאסור להזיזו ממקומו וכל שהיה בין השמשות בסיס לדבר האסור אף על פי דאחר בין השמשות תיכף נטלו המוקצה מעליו נאסר הכר בטלטול כל השבת כולו דמתוך דהוקצה ביה"ש הוקצה לכל השבת:
וכל זה בנותן מעות או שאר מוקצה על כר שלו, אבל אם נתן המוקצה על כר של חבירו שלא מדעת חבירו, אינו נאסר הכר להיות בסיס לדבר האסור, דאין אדם יכול לאסור דבר של חבירו שלא מדעתו, ואפילו אם אלו המעות או שאר מוקצה הם של בעל הכר עצמו, עכ"ז כל שהוא הניחם שלא מדעת חבירו אינו אוסר את הכר, ויכול לנער את הכר בשבת אם צריך לכר, וכן יכול לטלטל הכר עם המעות להניחו במקום אחר אם צריך למקום הכר. מיהו אם הנחה זו שהניח המוקצה על הכר היתה לטובת חבירו בעל הכר, יש להחמיר משום דאמרינן מסתמא ניחא ליה בדבר זה שהוא לטובתו:
