ה) אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע, אבל הנהנה בקרקע עצמה של הקדש, או במחובר לה, לא מעל, ואפילו אם פגם בקרקע או בגידוליה. כיצד, החורש שדה הקדש, או הזורע בה, פטור. נטל מאבקה של הקרקע, ונהנה בה, ופגמה, כיון שתלשה ואחר כך נהנה ממנה, הרי זה מעל. הדש תבואה של חולין בשדה של הקדש, הרי זה מעל, לפי שהאבק שלה מועיל לשדה – כיון שהאבק של השדה מועיל לתבואה שנידושה בשדה, והרי נהנה באבק, ופגם את השדה, וכיון שהאבק כבר תלוש מהקרקע יש בו מעילה. וכן אם חרש שדה הקדש כדי להעלות אבק לעשב שנתן בה, ונטל את העשב אחרי שהשביח, הרי זה מעל.
הדר במערת הקדש, או בצל אילן או שובך של הקדש, אף על פי שנהנת, כיון שזו קרקע או דבר המחובר לקרקע, הרי זה לא מעל. וכן המקדיש בית בנוי, הדר בו, אף שלא שילם להקדש שכר על כך, לא מעל. אבל המקדיש עצים ואבנים כשהם תלושים, ואחר כך בנה בהן בית, הדר שם מעל, כמו שיתבאר.
