ה) השולח פרוטה ביד שלוחו לקנות לו בה חפץ, ונזכר בעל הבית שהיא הקדש קודם שתגיע ליד החנוני, השליח מעל, שהוא [-השליח] שוגג, ובעל הבית כבר נזכר, ואין המזיד חייב בקרבן מעילה, כמו שביארנו. נזכר אף השליח, וידע שהיא הקדש קודם שתגיע הפרוטה ליד החנוני, שניהם פטורים מקרבן מעילה, שהרי לא היה אחד מהם שוגג, והחנוני חייב כשיוציא את אותה פרוטה שנתערבה במעותיו, שהרי הוא שוגג. ואם הודיעו לחנוני שפרוטה שנתנו לו הקדש, הרי אף החנוני אינו שוגג, ולכן שלשתן [המשלח, השליח והחנוני] פטורין, ונתפס המקח להקדש – נעשה המקח של ההקדש, שהרי נקנה בפרוטה של הקדש.
ו) וכיצד יעשה כדי להציל החנוני מן החטא עד שיהיה מותר להשתמש בכל המעות, נוטל פרוטה אחת של חולין או כלי כל שהוא, ואומר, פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה, ותיעשה אותה פרוטה או הכלי הקדש, שהרי ניתן לחלל הקדש על מטבע או כלי אחר, וְיוּתר החנוני להשתמש בכל המעות. וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס [-הארנק] עם מעות של חולין, או שאמר האדם פרוטה בכיס זה הקדש, והרי היא מעורבת בשאר פרוטות של חולין, מחלל אותה על מטבע או כלי, ואחר כך ישתמש בכל המעות שבכיס. ואם הוציא – השתמש במטבע זו, ולא חילל תחילה את המטבע של הקדש, לא מעל עד שיוציא את כל המעות שבכיס, אבל אם השתמש רק בחלקן, הרי יתכן שהמטבע של הקדש לא יצאה עדיין.
