טו) כל הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים, לא נפסלו, אלא מקריבן, וכשרים. ובכל יום ויום שמעכבו האדם אחר השלשה רגלים הוא עובר ב'לא תאחר'. ובית דין מצווין לעשותו [-לכפותו] מיד, עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה.
טז) אף על פי שנאמר 'יקריב אותו לרצונו', מכל מקום כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני' [שאין אומרין 'אנוס' אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו (רמב"ם הלכות גירושין, פ"ב ה"כ)] בין שנדר ולא הפריש, בין שהפריש ולא הקריב, כופין אותו עד שיקריב.
