יט) אדם שהביא אשם תלוי על ספק חטא, ונודע לו שלא חטא, או נודע לו שחטא ודאי, אם נודע לו הדבר עד שלא נשחט האשם התלוי, ירעה עד שיפול בו מום, ויפלו דמיו לנדבה, והטעם שאין אומרים שמתבטלת הקדשתו לגמרי, מפני שלבו של אדם דוה על עונותיו, והואיל ומתחילה על ספק הפרישו, גמר בלבו להקדיש בכל מקרה. הפרישו אפילו על פי עדותם של עדים שאמרו לו שעשה מעשה שיש בו ספק חטא, והוזמו, אף על פי כן חלה הקדשתו, וירעה עד שיפול בו מום, ויפלו דמיו לנדבה. ואם אחר שנשחט האשם התלוי נודע לו שלא חטא או שחטא בודאי, הדם ישפך, והבשר ישרף, כשאר פסולי המוקדשין. נודע לו הדבר אחר שנזרק הדם, הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות.
כ) אבל אשם ודאי אינו כן, כיון שלא הקדישו מספק, אלא הקדישו מחמת שחשב שחטא בודאי, לא התכוין להקדישו אלא אם כן באמת חטא, ולכן אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא, הרי בטלה הקדשתו, ויצא וירעה בעדר, כשאר החולין, ואין בו קדושה כלל. ואם משנשחט נודע לו הדבר, הרי זה יקבר. ואם משנזרק הדם נודע לו שלא חטא, הבשר יצא לבית השריפה, כשאר פסולי המוקדשין.
