ה) נתערבו בהמות הקדשים מין בשאינו מינו, כגון שנתערבה בהמת עולה בבהמות שלמים, לא יקרבו אפילו כחמורה שבהן, כיון שמחמת כן לא יוכלו לאכול את הקרבנות כזמנם האמיתי, אלא יצטרכו להחמיר ולאוכלם רק עד הזמן המועט, ואם לא יספיקו לאוכלם עד אז יצטרכו לשורפם, מחשש נותר, והדין הוא שאין מביאין קדשים לבית הפסול.
ו) וכשם שאין ממעטין בזמן אכילתן של הקדשים, ואסור לגרום להם להאכל לזמן פחות מהראוי להם, כך אין ממעטין באוכליהן, כגון לגרום שייאכלו רק לכהנים ולא לישראלים, ולא במקום אכילתן, כגון שייאכלו רק בעזרה ולא בכל ירושלים, אלא כיצד יעשה, ירעו הכל עד שיפול בהם מום, וימכר כל אחד מהן לבדו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, כגון עולה, ובדמי היפה שבהן ממין האחר, כגון שלמים, ואף שאחד מהם שוה פחות, יפסיד המותר מביתו – יוסיף מכיסו כדי לקנות בדמי היפה שבהם אף את הקרבן השני.
ז) אף על פי ש[לאחר שהתערבו העולה והשלמים] כבר הקריב בהמה אחרת לשם עולה שחייב בה, או לשם שלמים שהיה חייב להקריבן, הרי זה מקריב מדמי התערובת עולה אחרת ושלמים אחרים.
