יט) שכח האדם ולא הביא סכין, לא יביאנה בשבת, אלא נותנה בין קרני הכבש, או בצמרו, ומכישו – מנהיגו במקל עד שמביאו לעזרה, ומקדישו שם. ואף על פי שהוא מחמר [-מנהיג חמור או כל בעל חיים הנושא משא] בשבת, ובדרך כלל הדבר אסור, מחמר כלאחר יד הוא, שהרי אין דרך להעביר סכין בין הקרניים או בתוך הצמר של הבהמה, ומפני המצוה הדבר מותר. במה דברים אמורים, שיכול הוא להשתמש בכבש כדי להעביר את הסכין בשבת, כשלא הקדיש פסחו עדיין, ולא אמר שיהא כבש זה פסח, אבל אם הקדישו, לא יביא סכין עליו, מפני שהוא עובד בקדשים. ומפני מה התירו להקדיש פסחו בשבת, הואיל וקבוע לו זמן להקרבתו, מותר להקדישו בשבת. וכן מקדיש אדם חגיגתו ביום טוב, ואינו חושש.
כ) השוחט את הפסח, ונמצא בעל מום או טריפה, הרי זה שוחט אחר, בין בחול בין בשבת, אפילו מאה שנמצאו בעלי מום או טריפות בזה אחר זה, שוחט והולך עד שיכשר אחד, או עד שתחשך וידחה לפסח שני, שהרי אנוס הוא.
