יט. אם מכר בי"ב לזמן י"ב חדשים והתנה עם הלוקח שמחויב להביא לו המעות אחר שני חדשים, ואז הוא ינכה לו מדמי המקח עשה למאה, הנה בודאי אם הלוקח הביא המעות כפי התנאי אין בזה חשש, יען כי בזה התנאי שעשה המוכר נתברר שהוא מרוצה למכור סחורה זה פחות עשרה למאה מן הערך שהיה ביניהם, וכך הוא קבל באמת את דמי המקח פחות עשרה למאה:
ברם מה שיש לכאורה לאסור באופן זה הוא בהיכא דהלוקח לא הביא דמי המקח אחר שני חדשים, אלא נשאר אצלו עד סוף י"ב חדש, דלכאורה נראה דאסור למוכר לקבל ממנו י"ב אלא צריך לנכות לו עשרה למאה מדמי המקח, מיהו ראיתי להגאון מהרשד"ם ז"ל ביו"ד סי' ס"ט שהביא נדון כזה והעלה מאחר שנעשה הדבר ע"י תנאי והיה אפשר לקיימו ולא קיימו, א"כ נתבטל המקח, ונמצא שלבסוף קונה הלוקח את המקח מחדש ואז המוכר יוכל ליקח ממנו י"ב דהוי כמוכר במעות מדודים בי"ב, יע"ש טעמו ונימוקו עמו, ונראה שגם מהר"ש גאון ז"ל במשפטים ישרים סי' ס"ט הסכים עמו בעיקר הדין, ומה שתמה עליו ומה שרצה ליישב דבריו העירותי עליו בסה"ק מקבציאל ושם המלצתי בעד מהרשד"ם ז"ל באופן אחר, ואיך שיהיה בעיקר הדין יש לסמוך על מהרשד"ם ז"ל להתיר בזה ועל אותו אופן שאסרנו בסעיף הקודם, הנה שם בסה"ק מקבציאל עשיתי תקנה בשני אופנים להתיר הדבר:
