ב. אף על פי דמן התורה חיוב ק"ש הוא שתים, א' בשחרית וא' בערבית, תיקנו חז"ל ארבעה פעמים ק"ש, וכולם הם לצורך היחוד והזווג הנעשה למעלה בבחינת ו"ה שבשם, ואלו הארבעה ק"ש אינם שוים במעלתם, וזה סדרן במעלתם ממטה למעלה, והוא דהגרועה מכולם היא ק"ש שעל המטה, ולמעלה ממנה ק"ש דערבית, ולמעלה מזו ק"ש דקרבנות, ולמעלה מזו ק"ש דיוצר, וזו היא המעולה שבכולם. ואל יחשוב האדם דק"ש דעל המטה בעבור שמירה מן המזיקין הוא, אלא זו היא תקנת חז"ל כדי להמשיך בה אורות לצורך היחוד והזווג הנעשה למעלה בחצות השני של הלילה שהוא מתמיד ונמשך עד אור הבוקר, דהמשכת אורות אלו ע"י ק"ש זו יתקיימו עד אור הבוקר, ואחר היות היום ברור יסתלקו, וצריך להחזיר אותם מחדש אחר הבוקר, ומאחר דחצי הראשון של היום הוא מעולה מאד לכך היחוד והזווג הנעשה בו בתפלת שחרית הוא ג"כ גדול ומעולה מאד, ולפי גודל ערכו צריך לו הכנה גדולה בק"ש. ואף על גב דק"ש דיוצר היא גדולה מאד והיחוד הנעשה בה הוא נעלם ומעולה מאד, עכ"ז לא יספיק האדם להשלים התיקון הראוי לזמן תפלת שחרית בק"ש דיוצר בלבד, מפני כי אין לנו יכולת להמשיך כל האורות הצריכים לזמן זה מכל המדרגות בפעם אחת, כלומר בקריאה אחת דשמע, ולכך תקנו חז"ל קודם ק"ש זו דיוצר, עוד ק"ש דקרבנות שאנחנו אומרים אותה קודם פרשת התמיד, כדי שנמשיך האורות בהדרגות, דתחלה נמשיך ע"י ק"ש דקרבנות אור בחינה אחת, ואח"כ ע"י ק"ש דיוצר נמשיך עוד אור בחינה אחת שהוא מקום יותר גבוה עליה, ואז עי"ז אח"כ נעשה היחוד והזווג בתפלת שחרית:
והנה חסידים הראשונים שנקראין ותיקין, שהיו נזהרים לקרות ק"ש דיוצר קודם הנץ החמה וגומרין אותה עם הנץ החמה, לא היו צריכין לקרות ק"ש דקרבנות, מפני כי ע"י גודל ועוצם חסידותם היה להם כח גדול בכוונתם ומחשבתם, וגם עוד שהם מקדימים לקרותה קודם הנץ החמה שהוא סמוך ממש להסתלקות אותם האורות של חצות לילה, על כן אין צריך שימשיכו האורות העליונים לצורך תפלת שחרית בהדרגות כאשר אנחנו צריכין, אלא די להם למשוך אורות הצריכין לתפלת שחרית בקריאתם בפעם אחת, אבל בדורות האחרונים אין כל אדם ראוי לכך, ולכן עתה אפילו חסידים המתפללין תפלת הותיקין שקורין ק"ש קודם הנץ החמה, צריך שיקראו ק"ש שתי פעמים, אחת דקרבנות ואחר דיוצר:
ואותה הק"ש דערבית היא לצורך המשכת אורות הצריכין ליחוד וזווג הנעשה בתפילת ערבית, אבל לצורך היחוד והזווג הנעשה בתפילת המנחה אין אנחנו צריכין לקרא ק"ש, כי יספיקו לה אותם האורות שנמשכו בק"ש דשחרית, דאע"ג דנסתלקו אחר התפילה, עכ"ז להיות כי היום הוא חסד ואין הדינים שולטים כ"כ, אין מסתלקים לגמרי ומשתייר מהם, וזה השיורין יספיקו לתפילת המנחה בלבד. ולכן מעולה היחוד והזווג הנעשה בתפילת שחרית על הנעשה בתפילת המנחה מאד מאד, יען כי מה שנעשה במנחה היא מן השיורין דאורות המוחין של שחרית, ולכך הדינין מתגברין בתפילת המנחה, לפי שאורות המוחי הולכים ומתמעטין, והטעם דלא תספיק ק"ש דערבית לצורך גם מה שנעשה בחצות לילה השני כמו שהספיקה ק"ש דשחרית לצורך כל היום כולו, היינו כי בלילה הוא שליטת דינין גמורים, ולכך אחר תפילת ערבית יסתלקו אורות שנמשכו ע"י ק"ש לגמרי, ולכן צריכין אנחנו לקרא ק"ש על המטה בשביל צורך חצות השני של הלילה. ומה שמקדימין לקרא ק"ש זו בעת השכיבה ואין ממתינים עד שיגיע חצות השני של הלילה, יתבאר ענין זה לקמן במקומו. וכל זה שכתבנו הוא ראשי דברים מה שיוכל אדם פשוט לסבול בדעתו, אך באמת דברים אלו יש בהם עוד סודות עמוקים ונתבארו ברחבה בשער הכוונות לרבינו האר"י ז"ל:
