משנה
פרק זה עוסק בדיני שותפים בקרקע, כיצד בונים את המחיצות שביניהם, וכיצד הם דיני החלוקה כאשר רוצים הם לבטל את השותפות: הַשּׁוּתָּפִין שיש להם חצר משותפת, ובאופן שזו חצר קטנה שלאחר שיחלקו לא יהיה לכל אחד שיעור ארבע אמות, ומחמת כן אין אחד מהם יכול להכריח את השני לחלוק בה, שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בֶּחָצֵר – שהתרצו שניהם לחלק את החצר ביניהם, עליהם לבנות כותל בין החצרות, כדי למנוע היזק ראיה, ובּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל המפריד בָּאֶמְצַע, באופן שחצי הכותל על חלקו של זה וחציו על חלקו של זה.
עתה מפרטת המשנה את סוג הכותל שבונים להפריד ביניהם: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת את הכתלים בגָּוִיל – אבנים שאינן מסותתות, או בגָּזִית – אבנים מסותתות, או בכְּפִיסִים – חצאי לבינים, או בלְבֵנִים שלמות, בּוֹנִין באבנים אלו, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה, ובלבד שתהא המחיצה אטומה, באופן שלא יוכל האחד להביט בחצר חבירו, ויהא גובהה לפחות ארבע אמות.
אם היו בונים בְּגָוִיל, שעובי כל אבן עם הבליטות שבה ששה טפחים, זֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְזֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בְּגָזִית, שהבליטות מסותתות ועובי האבן רק חמשה טפחים, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה. בִּכְפִיסִים, שדרך בנייתן על ידי הנחת שני חצאי לבינים וטפח של טיט ביניהם, הרי שרוחב הכותל ארבעה טפחים, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם. בִּלְבֵנִים, שדרך בנייתן על ידי הנחת לבינים שלמות ללא טיט באמצע, זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה.
לְפִיכָךְ – כיון ששני השותפים משתתפים בנתינת המקום לכותל ובנתינת האבנים, אִם לאחר זמן נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם, ובגמרא יבואר מה החידוש בדין זה.
לאחר שהתבאר דין בניית המחיצה בין שתי חצרות, מבארת משנתנו את דיני בניית מחיצות במקומות נוספים: וְכֵן בְּגִנָּה, בדרך כלל נהגו לגדור בין שתי גינות, כיון שהבעלים נמצא שם כדי לטפל בגינתו, ולכן אף כשלא ידוע מה המנהג הרי זה כמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדֹּר, ואם אחד מהם רוצה לגדור, מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ – את חבירו, להשתתף בבניית הגדר. אֲבָל בְּבִקְעָה – מקום שיש בו שדות רבות, בדרך כלל לא נהגו לגדור, כיון שאין הבעלים מצוי שם ברוב ימות השנה אלא רק בזמן הקציר, ולכן כשלא ידוע מה המנהג הרי זה כמְקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לִגְדּוֹר, ואם אחד מהם אינו רוצה לגדור, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לגדור, אֶלָּא אִם רָצָה אחד מהם בדווקא שתהיה גדר, עושה זאת על חשבון עצמו, וכּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ – מכניס את כל שטח הגדר לתוך השדה שלו, וּבוֹנֶה מכספו, ואין חבירו משתתף לא בנתינת המקום ולא בנתינת ההוצאות. וּכדי שיהיה לו סימן שהמקום והאבנים שלו לבד ואין לחבירו חלק בהם, עוֹשֶׂה לוֹ חֲזִית מִבַּחוּץ – עושה סימן בכותל לכיוון חצר חבירו על ידי שסד בראש הכותל שיעור של אמה בסיד, בצד הכותל של חבירו [אך לא יעשה כן בצד שלו, שאם כן אף חבירו יסייד את הצד שלו ויטען שהכותל של שניהם, אך עתה שהצד שלו אינו מסוייד, אלא רק הצד השני, זהו סימן שהכותל שלו. ואין לחשוש שחבירו יקלף את הסיד ויטען שהכותל של שניהם, כיון שניכר הקילוף]. לְפִיכָךְ, כיון שבנה את הכותל על קרקע שלו ומכספו שלו, אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ, ואין לחבירו חלק בהם.
וְאִם עָשׂוּ את הכותל מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן, כיון ששניהם התרצו בכך, בּוֹנִין את הכֹּתֶל בָּאֶמְצַע, וְעוֹשֶׂה לוֹ חָזִית מִכָּאן וַחֲזִית מִכָּאן – מסיידים אמה בראש הכותל משני הצדדים, לסימן שהכותל של שניהם, לְפִיכָךְ, כיון ששניהם השתתפו בהוצאות בניית הכותל, אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶן.
גמרא
שנינו במשנה, 'השותפין שרצו לעשות מחיצה', מבארת הגמרא, מַאי – מה ביאור לשון 'מְחִצָּה' שבמשנתנו, פְּלוּגְּתָא – חלוקה, כלומר, השותפים שרצו לחלוק את החצר, כְּדִכְתִיב (במדבר לא מג) 'וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה', והיינו החלק של העדה מתוך שלל מדין.
מדייקת מכך הגמרא, וְכֵיוָן דְּרָצוּ לַחֲלֹק – מאחר ושניהם רוצים לחלוק את החצר, אף אם אין שניהם רוצים לבנות כותל, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בְּעַל כָּרְחָן, אַלְמָא – ומוכח מכך, שהֶזֵּק רְאִיָּה, שיכול אחד השותפים להסתכל לתוך חצר חבירו, שְׁמֵיהּ הֶזֵּק – נחשב הדבר לנזק, ולכן יכול כל אחד מהם לחייב את חבירו להשתתף בבניית הכותל שבאמצע.
מקשה הגמרא, וְאִי – ואם אכן הֶזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶזֵּק, מַאי אִירְיָא – מדוע נקטה המשנה דוקא אופן שרָצוּ, כִּי לֹא רָצוּ נַמֵּי פַּלְגֵי – והרי גם אם אחד מהם אינו רוצה, יכול חבירו לכופו לחלוק עמו את החצר, כיון שכל זמן שאינם חולקים הרי הם מזיקים אחד לשני בהיזק ראיה.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשְׁנָתֵנוּ עוסקת בְּחצר קטנה, שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה, ולכן אין אחד מהם יכול לכפות את חבירו לחלוק אותה, אֲבָל אם זו חצר גדולה, שיֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה, אַף עַל גַב דְּלֹא בָּעֵי לְמִפְלַג אֶלָּא חַד מִינַּיְיהוּ – אפילו אם רק אחד מהם רוצה לחלוק את החצר, פַּלְגֵי – חולקים, כיון דְהֶזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶזֵּק.
ממשיכה הגמרא ומקשה, וְאִי מִשְׁנָתֵנוּ עוסקת בְּחצר ששֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה, כִּי רָצוּ מַאי הֲוֵי – מה בכך ששניהם רצו לחלוק, והרי כיון שעתה אחד מהם רוצה שלא לחלוק [שאם לא כן אין אחד מהם צריך להכריח את חבירו], לִהֲדַרוּ בְּהוּ – והרי יכולים הם לחזור בהם מהסכמתם. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, משנתנו עוסקת בְּאופן שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם – שכל אחד מהם עשה קנין על הסכמתו לחלוק.
ממשיכה הגמרא ומקשה, וְכִי קָנוּ מִיָּדָם מַאי הֲוֵי – ומה בכך שעשו קנין, והרי קִנְיָן דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא – אין זה קנין על דבר שיש בו ממש, אלא על כך שהסכימו ביניהם על חלוקת החצר, וְלַהֲדַרוּ בְּהוּ – ואם כן יכולים הם לחזור בהם. מתרצת הגמרא, משנתנו עוסקת באופן שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם בְּרוּחוֹת – שעשו קנין על אופן החלוקה, שאמרו, פְּלוֹנִי קִבֵּל רוּחַ מִזְרָחִית, וּפְלוֹנִי קִבֵּל רוּחַ מַעֲרָבִית, והרי זה קנין ממש, שכל אחד קנה את חצי הקרקע באופן שאין לחבירו חלק בה. תירוץ נוסף, רַב אַשִּׁי אָמַר, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ זֶה בְּעַצְמוֹ וְהֶחֱזִיק בְּחֶלְקוֹ, וְזֶה בְּעַצְמוֹ וְהֶחֱזִיק בְּחֶלְקוֹ, וּמִשּׁוּם הָכֵי לֹא מָצוּ הַדְרִי בְּהוּ – וכיון שכל אחד עשה קנין על חלקו, אין אחד מהם יכול לחזור בו.
