שנינו במשנה, 'מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת גְּוִיל, גָּזִית' וְכוּ'. מבארת הגמרא מה הם סוגי האבנים הללו, המוזכרות במשנה, 'גְּוִיל', היינו אַבְנֵי דְּלֹא מְשַׁפְּיָאן – אבנים שאינן משויפות ומוחלקות, אלא יש בהם בליטות ושקעים [ולכן מבואר במשנתנו שהן הרחבות ביותר, שלשה טפחים לכל צד]. 'גָּזִית', היינו אַבְנֵי דִמְשַׁפְּיָאן – אבנים משויפות ומוחלקות [ולכן הן צרות יותר, שנים וחצי טפחים לכל צד], כְּדִכְתִיב לגבי בית שלמה המלך (מלכים א' פ"ז פ"ט) 'כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרוֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית מְגוֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה מִבַּיִת וּמִחוּץ'. 'כְּפִיסִים', היינו אַרְחֵי – אריחים, והיינו חצאי לְבֵנִים, ומכל מקום רוחב הכותל העשוי אריחים רחב יותר משל לְבֵנִים, כיון שבין שני חצאי הלְבֵנִים נותנים טיט ברוחב טפח. 'לְבֵנִים', לִבְנֵי – לְבֵנִים שלמות.
שנינו במשנה, 'בִּגְוִיל זֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וזה נותן שלשה טפחים' וְכוּ'. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בשיעור זה האמור במשנה, האם אותם שלשה טפחים, השם שיעור של הֵן וְסִידָן – האבנים עצמן והסיד שעליהן, אוֹ שמא זהו שיעור של הֵן [-האבנים] בְּלֹא סִידָן. וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא ששיעור זה הוא של הֵן וְסִידָן.
שנינו במשנה, 'הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה'. מבררת הגמרא, לְאַיְתּוּיֵי מַאי – מה באה המשנה להוסיף בכך שאמרה שהכל כמנהג המדינה, והרי כבר הוזכרו במשנה כל סוגי האבנים המשמשים לבניית כותל. מבארת הגמרא, לְאַיְתּוּיֵי אַתְרָא דִּנְהִיגֵי בְּהוּצָא וְדַפְנָא – כוונת המשנה לרבות מקום שנוהגים בו לבנות את הכותל שבין שני השותפים מעצי דקלים או עצי גפנים, שאף זה נחשב למנהג, ואין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לבנות כותל של אבנים.
שנינו במשנה, 'לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם'. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והלא דין פשוט הוא, שכיון שבנו את הכותל בשותפות, אם נפל חולקים בו, ומדוע הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – אכן לא הוצרכה המשנה להשמיע דין זה אלא באופן דְּנָפַל לִרְשׁוּתֵיהּ דְּחַד מִינַּיְיהוּ – שנפלו כל אבני הכותל לחצר של אחד מהם, אִי נַמִּי דְּפַנִּינְהוּ חַד לִרְשׁוּתֵיהּ – וכן גם באופן שהתפזרו האבנים בשוה בשתי החצרות, ואחד מהם הקדים ופינה את כל האבנים לחצירו, מַהוּ דְּתֵימָא לֶהֱוֵי אִידָךְ – היינו יכולים לומר שיהיה השותף השני בדין הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וכל זמן שלא יביא ראיה יוכל הלה להחזיק לעצמו את כל האבנים, קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא – השמיעה לנו המשנה שאין אומרים כן, ואינו נחשב 'מוציא', אלא אנו מחזיקים את האבנים כאילו הם של שניהם, והמוחזק בהם צריך לתת לחבירו מחצית מהאבנים.
מוסיף הרי"ף, וְשַׁמְעִינָן מֵהָא – ויש ללמוד מדין זה, דְּמִילְּתָא דִידִיעָא לִתְרֵי שׁוּתָּפֵי – שדבר שהוא ידוע כשייך לשני שותפים, אַף עַל גַּב דְּאִיתָא הַשְׁתָּא בִּרְשׁוּת דְּחַד מִינַּיְיהוּ – גם אם אנו רואים אותו עתה ברשות אחד מהשותפים, והוא טוען שהכל שלו, לֹא נָפִק מֵחֲזָקָה דְאִידָךְ – אין הדבר יוצא מחזקת השותף השני, אלא עדיין הוא בחזקת שניהם, ואין המחזיק בו נאמן לטעון שכולו שלו, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, מִשּׁוּם דְּשׁוּתָּפִין לֹא קַפְּדֵי אַהֲדָדֵי – כיון שאין דרך השותפים להקפיד זה על זה, אלא כל שותף מניח לחבירו להחזיק ברשותו ממון השייך לשניהם, הִילְכָּךְ לֵית לְהוּ חֲזָקָה חַד אַחַבְרֵיהּ – ולכן אין אחד מהם יכול להוכיח שהדבר שלו מכך שהוא מוחזק בידו, אֶלָּא בִּרְאָיָה גמורה שהוא שלו, אוֹ לְאַחַר חֲלֻקָּה, שכבר אינם נחשבים שותפים, ולכן אף במשנתנו, כיון שהכותל שייך להם בשותפות, אף אם עתה כל האבנים ברשות אחד מהם, אין זו ראיה שהם שלו.
