גַּרְסִינָן – למדנו במסכת סנהדרין (כו:) בְּפֶּרֶק דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָמַר רַב נַחְמָן, אוֹכְלֵי 'דָּבָר אַחֵר', וּמַאי נִיהוּ – ומי הם המכונים כן, מְקַבְּלֵי צְדָקָה שֶׁל עַכּוּ"ם, הרי הם פְּסוּלִין לְעֵדוּת, וְלֹא אֲמָרָן – ולא אמרו כן אֶלָּא בעושים כן בְּפַרְהֶסְיָא, שבכך הם מראים שלא איכפת להם להתבזות, ומי שמבזה את עצמו עשוי גם להעיד עדות שקר, ופסלוהו חכמים לעדות, אֲבָל הנוטל צדקה מהגויים בְּצִינְעָא, ואינו מבזה עצמו לקבל בפרהסיא, לֹא – אינו נפסל. וּבְפַרְהֶסְיָא נַמֵּי לֹא אֲמָרָן – ואף הנוטל צדקה מהגויים בפרהסיא, לא נאמר דין זה שהוא פסול לעדות, אֶלָּא דַּהֲוָה לֵיהּ לְאִיתְזוּנֵי בְּצִינְעָא – אלא באופן שהיה יכול לקבל מעות צדקה אלו בצינעא, וְקָא מְבַזֵּי נַפְשֵׁיהּ בְּפַרְהֶסְיָא – ואף על פי כן הוא מתבזה בפרהסיא לקבל צדקה זו מהגויים, אֲבָל לֹא הֲוָה אֶפְשָׁר לֵיהּ לְאִיתְזוּנֵיהּ בְּצִינְעָא -אך אם לא היתה לו אפשרות לקבל צדקה זו בצינעא, לֹא – אינו נפסל מחמת כן לעדות, דְּחַיּוּתֵיהּ הִיא – כיון שעושה כן מחמת צורך חייו, שיהיה לו מהיכן להתפרנס.
משנה
משנתנו עוסקת בדין קרקע של שותפים, ואחד מהם רוצה לסיים את השותפות ולחלק את הקרקע ביניהם, באיזה אופן יכול הוא להכריח את שותפו לחלוק: חצר שהבתים פתוחים לתוכה, והחצר שייכת בשותפות לכל בעלי הבתים, אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר – אין אחד מבעלי הבתים השותפים בחצר יכול להכריח את בעל הבית האחר לחלוק ביניהם את החצר, עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ – בחצר, לאחר חלוקתה, שיעור של אַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות לָזֶה, וְאַרְבַּע אַמּוֹת על ארבע אמות לָזֶה, שיוכל כל אחד להשתמש בחצר לכל צרכיו, ושיעור זה הוא מלבד ארבע אמות על ארבע אמות נוספים שיש להניח בפתחו של כל בית לצורך פריקת משאות.
וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה – וכן השותפים בשדה אינם יכולים להכריח זה את זה לחלק את השותפות, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ שיעור זריעת תִּשְׁעַת קַבִּין לָזֶה, וְשיעור זריעת תִשְׁעַת קַבִּין לָזֶה [והיינו קרוב לשישים ואחת אמות על שישים ואחת אמות לכל אחד מהם]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה, וְכֵן לָזֶה [ובגמרא יבואר שאין כאן מחלוקת, אלא שבמקומו של רבי יהודה היתה הקרקע עושה תבואה בשיעור כפול ממקומם של חכמים, ולכן היה די בשיעור של תשעה חצאי קבין לכל אחד מהשותפים].
וְלֹא אֶת הַגִּנָּה – וכן השותפים בגינה אינם מכריחים זה את זה לחלקה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ שיעור זריעת חֲצִי קַב לָזֶה, וַחֲצִי קַב לָזֶה [והיינו כארבע עשרה אמות על ארבע עשרה אמות לכל אחד]. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, די בכך שיקבל כל אחד בֵּית רֹבַע – שיעור זריעת רבע קב.
וְלֹא – וכן אין מכריחים זה את זה לחלוק אֶת הַטְּרַקְלִין וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן, והם מיני בנינים, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ של יונים, וְלֹא אֶת הַטַּלִּית – בגד, וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד, והוא מקום שמוציאים שמן מהזיתים, עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה, כלומר, שבחלקו של כל אחד יהיה ניתן להשתמש לאותם שימושים שהיו לפני החלוקה.
מוסיפה המשנה, אֵימָתַי – באיזה מקרה יש צורך בכללים אלו, שישאר על כל חלק שמו הראשון, בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים לחלוק, אלא האחד רוצה וחבירו אינו רוצה, שאם רוצה להכריחו לחלוק יש צורך שישאר על כל חלק שמו הראשון, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים לחלוק, אֲפִלּוּ בְפָחוֹת מִכָּאן, יַחֲלֹקוּ. וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, והיינו תורה נביאים וכתובים, הכרוכים בכרך אחד, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים לחלוק, לֹא יַחֲלֹקוּ, לפי שאין זה כבוד הספר שיחתכוהו לשני חלקים לצורך חלוקה. אבל אם היו להם כמה כרכים בשותפות, יכולים לחלוק באופן שכל אחד יטול חלק מהכרכים.
