תָּנוּ רַבָּנָן – שנינו בברייתא, נאמר בפסוק לגבי מצוות צדקה (דברים טו ח) 'כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ', ויש ללמוד מכך שנאמר 'דֵּי מַחְסוֹרוֹ', שאַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו [-על העני] לְפַרְנְסוֹ, וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְעַשְּׁרוֹ. ומכך שנאמר 'אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ' יש ללמוד שיש מקרים שצריך לתת לעני אֲפִלּוּ סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו וְכוּ', והיינו באופן שהוא עשיר שירד מנכסיו, והורגל בדברים אלו, והרי הם בכלל מה ש'יחסר לו', כִּדְכַּתְבִינַן במסכת כתובות בְּפֶרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה.
הגמרא דנה עתה בענין קבלת צדקה מהגויים, ומביאה מעשה בענין זה: מעשה באשה ששמה אִיפְּרָא הוּרְמִיז, שהיתה אִימֵּיהּ דְּשָׁבוֹר מַלְכָּא – אמו של מלך פרס, ששמו 'שבור', שַׁדְּרָה אַרְבַּע מֵאָה אַרְנָקֵי דְדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִּי – שלחה ארבע מאות ארנקים מלאים בדינרים לרבי אמי, שיחלקם לצדקה, וְלֹא קַבְּלִינְהוּ – ולא הסכים רבי אמי לקבלם. שַׁדַּרְתִּינְהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – שלחה את הממון הזה לרבא כדי שיחלקם לצדקה, וְקַבְּלִינְהוּ – וקיבם רבא. שָׁמַע זאת רַבִּי אַמִּי, וְאִיקְפַּד – והקפיד על מעשהו של רבא, שקיבל ממנה את הממון לצדקה, אָמַר רבי אמי, לֵית לֵיהּ – האם אין רבא סובר את דרשת הפסוק (ישעיה כז יא) 'בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ', כלומר, כאשר תתייבש לחלוחית מצוות הצדקה של הגויים, תישבר מלכותם, ואפילו מלך קטן וחלש כאשה יוכל לנצח אותם, ואם כן אין לקבל מהם צדקה ולהוסיף להם זכויות. ממשיכה הגמרא ומבארת, וְאילו רָבָא, שקיבל ממנה את הממון לצדקה, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּתָא הוּא דְּעָבֵיד – עשה כן כדי שיהיה לישראל שלום עם המלכות, כיון שהיתה זו אמו של מלך פרס. וְאילו רַב אַמִּי שהקפיד על מעשהו של רבא סָבַר, אִי מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּתָא, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵיתְבִינְהוּ לַעֲנִיֵּי עַכּוּ"ם – היה לרבא לתת את הממון שקיבל ממנה לעניי גויים, ובכך היה שלום מלכות, ומאידך לא היו מתרבים זכויותיה. מסיימת הגמרא, וְרָבָא נַמֵּי לַעֲנִיֵּי עַכּוּ"ם יַהֲבִינְהוּ – ואכן גם רבא עצמו נהג כן, ונתן את הממון לעניי גויים, וְרַבִּי אַמִּי דְאִיקְפַּד – והטעם שרבי אמי הקפיד על כך, כיון דלֹא סַיְּימוּהּ קַמֵּיהּ – לא אמרו לו את סיום המעשה, שנתן רבא את המעות לעניים גויים, והיה סבור שנתנם רבא לעניי ישראל.
(מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין איפרא הורמיז: אִיפְּרָא הוּרְמִיז, שַׁדַּרָה אַרְנָקֵי דְדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – שלחה לרב יוסף ארנק מלא בדינרים, ואָמְרָה לו, תֶּהֱוֵי הָא לְמִצְוָה רַבָּה – יהיו מעות אלו עבור 'מצוה גדולה'. יָתֵיב רַב יוֹסֵף וְקָא הֲוֵי בָּהּ – ישב רב יוסף והתבונן בדבר, מִצְוָה רַבָּה מַאי הִיא – איזו מצוה היא שניתן לומר עליה שהיא מצוה גדולה. אָמַר אַבַּיֵי לרב יוסף, הָא מִדְּתָנֵי – והרי מכך ששנה רַב שְׁמוּאֵל דין זה, שאֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, שְׁמַע מִינָּהּ – יש ללמוד מכך שפִּדְיוֹן שְׁבוּיִים מִצְוָה רַבָּה הִיא, ומחמת כן הוצרך רב שמואל לומר ש'אפילו' לצורך כך אין פוסקים צדקה על היתומים, וממילא יש להשתמש במעות אלו לצורך פדיון שבויים [והטעם שקיבל ממנה מעות אלו, משום שלום מלכות. ולא היה יכול לחלקם לעניי גויים, כיון שהיה בכך משום גניבת דעת, שהרי היא ביקשה שיעשו בהם 'מצוה גדולה', ואסור לגנוב אפילו דעתו של גוי. ואילו במעשהו של רבא, שקיבלם לצדקה וחילקם לעניי גויים אין משום גניבת דעת, כיון שאף הגויים יודעים שדרך ישראל לתת צדקה גם לעניי גויים].
