אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, גַּג של אדם אחד, הַסָּמוּךְ לַחֲצַר חֲבֵרוֹ, וזהו גג שאין דרך להשתמש בו כל כך, ולכן אין בעל החצר מזיק לבעל הגג בראייתו, אך בעל הגג מזיק לבעל החצר בראייתו, ולכן עוֹשֶׂה לוֹ בעל הגג לגגו מַעֲקֶה גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כדי שלא יוכל להסתכל לחצר חבירו. אֲבָל בֵּין גַּג לְגַג, לֹא – אין צורך במחיצה, וכפי שהתבאר, כיון שאין משתמשים בגגות אלו כל כך, ואין מזיקים זה לזה בראייתם. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר – אמנם רב נחמן עצמו חולק על שמואל, וסובר שבֵּין גַּג לְגַג אמנם אֵינוֹ זָקוּק לְמעקה של אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל זָקוּק לִמְּחִיצַת עֲשָׂרָה טפחים. מבררת הגמרא, לְמַאי – מדוע יש צורך במחיצה של עשרה טפחים, אִי לְהֶזֵּק רְאִיָּה, אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעֵינַן – הרי יש צורך בארבע אמות, אִי לְנִּתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב – אם כדי שלא יוכל אחד מהם לעבור מגגו לגג חבירו כדי לגנוב, ויאמר שעבר בטעות, אלא על ידי הגדר יתפס כגנב, בִּמְסֵיפָּס בְּעָלְמָא סַגִּי – הרי די במחיצה דקה וקלה, ואין צורך אפילו שתהא של עשרה טפחים, כיון שכאשר יש מחיצה כל שהיא אינו יכול לומר שעבר בטעות מגגו לגג חבירו. אִי מִשּׁוּם גְּדָיִים, שלא יעברו מגג האחד לגג של חבירו, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּר הַגְּדִי בְּבַת רֹאשׁ סַגִּי – די במחיצה של שלשה טפחים, שאין הגדי עובר אותה בקפיצה אחת. מתרצת הגמרא, לְעוֹלָם הצורך במחיצה זו הוא לְנִּתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב, וּבִמחיצה של עֲשָׂרָה טפחים, לֹא מָצִי מִשְׁתַּמִּיט לֵיהּ – אינו יכול להשתמט ממנו, אלא כיון שעבר מחיצה גבוהה כל כך, בודאי נכנס כדי לגנוב. אבל אם תהיה המחיצה בָּצִיר [-פחות] מֵעֲשָׂרָה טפחים, מָצִי מִשְׁתַּמִּיט לֵיהּ – יכול הוא להשתמט ממנו, ואף אם ימצא את חביו בתוך גגו, לאחר שעבר את המחיצה, אָמַר – יאמר לו חבירו, אִימְצוֹרַי הוּא דְקָמְמַצְרַנָא לֵיהּ – בעודי מותח ופושט את עצמותי נפל כלי מידי לתוך גגך, ועברתי כדי לנוטלו, אך בגדר הגבוהה יותר מעשרה אינו יכול לטעון כן.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת של שני בני אדם, אך אינן נמצאות בגובה שווה, אלא זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, והעליון יכול לראות את כל חצירו של התחתון, אך התחתון אינו יכול לראות אלא חלק מהחצר, ובזמן שהעליון עומד, כיון ששניהם מזיקים זה לזה בראייתם, שניהם צריכים להשתתף בבניית הכותל, אָמַר רַב הוּנָא, תַּחְתּוֹן בּוֹנֶה כְּנֶגְדוֹ – בחלקו, וְעוֹלֶה בבנייתו עד לגובה חצר חבירו, ומשם והלאה בונה הוא יחד עם העליון עד לגובה שכבר לא יוכל לראות את העליון כלל, וְעֶלְיוֹן בּוֹנֶה כְּנֶגְדוֹ וְעוֹלֶה – העליון בונה מגובה קרקעית חצירו בסיוע התחתון, עד גובה שלא יוכל התחתון לראותו, ומשם והלאה בונה העליון לבדו עד שמגיע לגובה ארבע אמות מקרקעית החצר שלו, באופן ששוב לא יראה את התחתון. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, אף את החלק התחתון, שמתחת לגובה חצירו של העליון, אין התחתון בונה לבדו, אלא מְסַיַּיע עֶלְיוֹן לוֹ כבר מִלְּמַטָּה, מקרקעית חצירו של התחתון, וְעוֹלֶה, שהרי אין העליון רוצה לבנות את הכותל על שטח חצירו, וכיון שרוצה הוא להשתמש בכותל שבונה התחתון כדי לבנות עליו את חלקו, עליו להשתתף בהוצאות בניית הכותל מלמטה, שהרי אם לא יהיה יסוד לכותל מלמטה, לא יוכל לבנותו מלמעלה. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַב חִסְדָּא, שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת הבנויות זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, לֹא יֹאמַר הָעֶלְיוֹן, הֲרֵינִי בּוֹנֶה על גבי הכותל של התחתון מִכְּנֶגְדוֹ – מכנגד גובה קרקע החצר שלי, וְעוֹלֶה, אֶלָּא מְסַיַּיע לוֹ מִלְּמַטָּה, מקרקעית חצירו של התחתון, וְעוֹלֶה. וְאִם הָיְתָה חֲצֵרוֹ לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, כגון שהיו הבתים בנויים במעלה ההר, באופן שחצירו של העליון גבוהה מגגו של התחתון, אֵין זָקוּק לוֹ – אין בעל החצר צריך לעשות מחיצה כדי שלא יוכל להסתכל לגגו של חבירו, כיון שאין משתמשים בגג בקביעות, יכול בעל הגג להזהר משכניו, שלא יראוהו.
