משנה ז: מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כָּל אִילַן סְרָק חֲמִשִּׁים אַמָּה, אִם הָעִיר קָדְמָה, קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים. וְאִם הָאִילָן קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים. סָפֵק זֶה קָדַם, סָפֵק זֶה קָדַם, קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים.
משנתנו חוזרת לדיני הרחקת דברים העשויים להזיק:
מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, כיון שֶׁנּוֹי הוא לעיר שיש מרחב ריק לפניה, ואין אילנות סמוכים לה, ודין זה שייך רק בארץ ישראל, שאנו מקפידים על יופיה [ואפילו אם בני העיר מסכימים, אינו רשאי, לפי שאין בכוחם למחול על כיעורה של עיר בארץ ישראל]. וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה, שענפיהם מרובים ביותר, יש להרחיקם מן העיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כָּל אִילַן סְרָק יש להרחיק חֲמִשִּׁים אַמָּה, כיון שגנאי הוא לעיר שיהיו אילנות סרק סמוכים לה.
עתה מפרטת המשנה מי מפסיד מקציצת אילן זה: אִם הָעִיר קָדְמָה, ונמצא שנטע את האילן שלא כדין, הרי הוא קוֹצֵץ את אילנו, וּבעל העיר אֵינוֹ נוֹתֵן לו דָּמִים, אלא בעל האילן מפסיד. וְאִם הָאִילָן קָדַם, ואחר כך נבנתה העיר, אמנם קוֹצֵץ הוא את האילן, וְמאידך בעל העיר נוֹתֵן לו דָּמִים, כדי שלא יפסיד.
אם אין הדבר ידוע, אלא סָפֵק זֶה קָדַם, סָפֵק זֶה קָדַם, קוֹצֵץ את האילן, כיון שחובת הקציצה מוטלת עליו אפילו אם האילן קדם לעיר, וּבעל העיר אֵינוֹ נוֹתֵן לו דָּמִים מספק, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ורק אם יוכיח בעל האילן שאילנו קדם לעיר, יוכל לתבוע דמים.
