אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וּמוֹדֶה רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ – אף רב הונא בריה דרב יהושע, הסובר שבן העיר העוסק באומנות מסוימת, יכול לעכב על בן עיר אחרת שלא יעסוק במלאכה זו בעירו, מודה בְּרוֹכְלִין הַמַּחֲזִירִין [-מסתובבים] בָּעֲיָרוֹת למכור בשמים ותכשיטי נשים, דְּלֹא מָצִי מְעַכְּבֵי – שאין בני העיר האחת יכולים לעכב על רוכלין מעיר אחרת שלא יבואו לעירם למכור תכשיטים אלו, והטעם לכך, דְּאָמַר מַר, עֶזְרָא הסופר תִּקֵּן לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מַחֲזִירִין בָּעֲיָרוֹת, כדי שיהיו תכשיטים מצויים לבנות ישראל. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שאי אפשר לעכב על רוכלים אלו, לַהֲדוּרֵי – להסתובב במבואות ובבתים של ערים אחרות ולחזור למקומם, אֲבָל לְאִקְּבוֹעֵי לֹא – אך אין להם רשות לעשות לעצמם מקום קבוע למכור תכשיטים אלו בעיר אחרת. וְאִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא – אמנם אם רוכל זה הוא תלמיד חכם, אֲפִלּוּ לְאִקְּבוֹעֵי – יש לו רשות אפילו לקבוע לעצמו מקום בעיר אחרת ולמכור תכשיטים אלו, כִּי הָא – וכמו מעשה זה שהיה, דְּרָבָא, שָׁרָא לְהוּ – התיר להם לְרַב יֹאשִׁיָּה וּלְרַב עוֹבַדְיָהּ, שהיו רוכלים המוכרים תכשיטי נשים, לְאִקְּבוֹעֵי – לקבוע מקום בעיר אחרת למכור את סחורתם, דְּלָאו כְּהִלְכְתָא – שלא כפי ההלכה הנוהגת בשאר הרוכלים, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כֵּיוָן דְּרַבָּנָן נִינְהוּ – כיון שהם תלמידי חכמים, לֹא נִיטְרְדוּ מִגִּרְסַיְיהוּ – ראוי שלא יופרעו מלימודם, ולכן מותר להם לקבוע מקום למכור את סחורתם.
מביאה הגמרא מעשים בענין זה: הַנְהוּ דִּיקוּלָאֵי – מעשה במוכרי סלים, דְּאַיְיתוּ דִּיקוּלֵי – שהביאו סלים לְבָבֶל כדי למוכרם שם, אָתוּ בְּנֵי מָתָא קָא מְעַכְּבֵי עִילָּוַיְיהוּ – באו בני העיר ועיכבו אותם מלמוכרם בעירם, וכדינו של רב הונא בריה דרב יהושע, שאין לבן עיר אחרת רשות למכור את סחורתו בעיר זו, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא – באו לדין לפני רבינא, אָמַר לְהוּ רבינא, רשאים הם למכור את סליהם כאן, כיון דמֵעָלְמָא אָתוּ וּלְעָלְמָא לִיזַבְּנוּ – אמנם באו הם מה'עולם', כלומר מחוץ לעיר, אך הם גם מוכרים את סחורתם לבני אדם הבאים מחוץ לעיר, ומבארת הגמרא מתי ניתן לומר כן, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא רק בְּיוֹמָא דְּשׁוּקָא – ביום השוק, שבאים בני אדם רבים ממקומות אחרים לתוך העיר, אֲבָל בְּלֹא יוֹמָא דְּשׁוּקָא – אך שלא ביום השוק, לֹא – אין להם רשות למכור את סחורתם בעיר. וּבְיוֹמָא דְּשׁוּקָא נַמֵּי – וגם ביום השוק עצמו, לֹא אֲמָרָן אֶלָּא לְזַבּוּנֵי בְּשׁוּקָא – לא אמרנו שמותר להם למכור אלא בשוק עצמו, שלשם באים האנשים שמחוץ לעיר, אֲבָל בְּמָתָא לְאַהֲדוֹרֵי – אבל להתסובב בתוך העיר ולמכור את סחורתם לתושבי העיר, לֹא – אין להם רשות.
מעשה נוסף בענין זה: הַנְהוּ אִימְּרוּיֵי – מעשה במוכרי צמר, דְּאַיְיתוּ אִימְּרֵי לְפוּם נַהֲרָא – שהביאו צמר למכירה לעיר ששמה פום נהרא, אָתוּ בְּנֵי מָתָא קָא מְעַכְּבֵי עֲלַיְיהוּ – באו בני העיר ורצו לעכב אותם מלמכור את סחורתם בעיר, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב כַּהֲנָא – באו לדין לפני רב כהנא, אָמַר לְהוּ רב כהנא, דִּינָא הוּא דִּמְעַכְּבֵי עִילָּוַיְיכוּ – אכן מן הדין יכולים הם לעכב עליכם. אָמְרוּ לֵיהּ – אמרו אותם סוחרים לרב כהנא, אִית לָן אַשְׁרַאי – יש לנו בעיר זו בני אדם החייבים לנו ממון, ועד שנגבה מהם את ממונינו עלינו להתפרנס ממכירת הצמר, אָמַר לְהוּ רב כהנא, זִילוּ זַבִּינוּ שִׁעוּר חַיּוּתַיְכוּ עַד דִּגְבִיתוּ אַשְׁרַאי דִידְכוּ – רשאים אתם למכור מסחורתכם רק כשיעור שאתם זקוקים לו כדי להתפרנס לזמן זה, וְאָזְלִיתוּ – ואחר כך תלכו מהעיר, ואין לכם רשות למכור בה יותר.
