משנה
אגב דיני שובך שהוזכרו במשנה הקודמת, מבררת משנתנו את דיני גוזלות הנמצאים סמוך לשובך, למי הם שייכים: נִפּוּל – גוזל קטן שיכול לדדות ברגליו אך אינו יודע לעוף, הַנִּמְצָא בְתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה לשובך, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ, כיון שמסתבר שהגיע משם. אבל אם נמצא חוּץ מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה לשובך, שזהו מרחק שאין גוזל מדדה אליו, אנו מניחים שנפל מעוברים ושבים, וכיון שאין בו סימן, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. נִמְצָא הגוזל בֵין שְׁנֵי שׁוֹבָכוֹת, רואים להיכן הוא קרוב יותר, אם קָרוֹב לָזֶה, הרי הוא שֶׁלּוֹ. וְאם קָרוֹב לָזֶה, שֶׁלּוֹ. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – היה קרוב לשניהם באותה מידה, שְׁנֵיהֶם יַחֲלֹקוּ – שני בעלי השובכים יחלקו בגוזל.
גמרא
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, רוֹב, וְקָרוֹב, כלומר, במקום שיש ספק שניתן לפשוט אותו בשני דרכים, או ללכת אחר הרוב, או ללכת אחר הקרוב, הוֹלְכִין אַחַר הָרוֹב, ולא אחר הקרוב, וְאַף עַל גַּב דְּרוּבָּא דְּאוֹרַיְיתָא – ואף שגם הדין שהולכים אחר הרוב נלמד מהתורה, שנאמר (שמות כג ב) 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת', וְקוּרְבָא דְּאוֹרַיְיתָא – וגם הדין שהולכים אחר הקרוב נלמד מהתורה, שנאמר בפרשת עגלה ערופה, כאשר נמצא חלל באדמה ואין יודעים מי הרגו, (דברים כא ג) 'וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל', אֲפִלּוּ הָכֵי רוּבָּא עָדִיף – אף על פי כן ההכרעה של רוב עדיפה על פני ההכרעה של קרוב, ולכן כאשר יש ביניהם סתירה, הולכים אחרי הרוב. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה. [ולכן אף במשנתנו, שאמרו שאם נמצא גוזל אומרים שהוא שייך לבעל השובך הקרוב, זהו רק באופן שבשני השובכות יש מנין שווה של יונים, אבל אם באחד מהם יש יותר יונים, הולכים אחרי הרוב, ונותנים את הגוזל לבעל השובך שיוניו מרובות יותר, אף אם הוא רחוק מהשובך האחר].
משנה
משנתנו חוזרת לדיני הרחקת דברים העשויים להזיק: מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, כיון שֶׁנּוֹי הוא לעיר שיש מרחב ריק לפניה, ואין אילנות סמוכים לה, ודין זה שייך רק בארץ ישראל, שאנו מקפידים על יופיה [ואפילו אם בני העיר מסכימים, אינו רשאי, לפי שאין בכוחם למחול על כיעורה של עיר בארץ ישראל]. וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה, שענפיהם מרובים ביותר, יש להרחיקם מן העיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כָּל אִילַן סְרָק יש להרחיק חֲמִשִּׁים אַמָּה, כיון שגנאי הוא לעיר שיהיו אילנות סרק סמוכים לה.
עתה מפרטת המשנה מי מפסיד מקציצת אילן זה: אִם הָעִיר קָדְמָה, ונמצא שנטע את האילן שלא כדין, הרי הוא קוֹצֵץ את אילנו, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים – אין אנשי העיר צריכים לשלם לו, אלא בעל האילן מפסיד. וְאִם הָאִילָן קָדַם, ואחר כך נבנתה העיר, אמנם קוֹצֵץ הוא את האילן, וְנוֹתֵן דָּמִים – בני העיר צריכים לשלם לו, כדי שלא יפסיד.
אם אין הדבר ידוע, אלא סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם, קוֹצֵץ את האילן, כיון שחובת הקציצה מוטלת עליו אפילו אם האילן קדם לעיר, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לו דָּמִים מספק, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ורק אם יוכיח בעל האילן שאילנו קדם לעיר, יוכל לתבוע דמים.
