אָמַר רַב הוּנָא, שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁאָמְרוּ במשנתנו, שהם נחשבות ל'חזקה' ומוכיחות שהשדה שייכת למחזיק בה, וְהוּא – היינו בתנאי שֶׁאֲכָלָן רְצוּפוֹת, אך אם אכל את תבואת השדה שלש שנים לסירוגין, ובין שנה לחברתה השאיר את השדה כמו שהיא, ולא אכלה, אין זו חזקה המוכיחה שהוא בעל השדה, כיון שאין דרך בעל השדה לאכול את תבואתה רק לסירוגין, אלא בשנים רצופות, ויכול המערער לטעון שלא מחה בו כיון שראה שאינו מחזיק בה בקביעות וברציפות.
אָמַר רַב חָמָא, וּמוֹדֶה רַב הוּנָא בְּאַתְרָא דְמוֹבְרֵי בָּאגֵי – במקום שדרך בעלי השדות להוביר את שדותיהם ולזורעם לסירוגין, דְּלֹא בָּעֵינַן רְצוּפוֹת – שאין צורך שהמחזיק בקרקע יאכל את תבואת הקרקע שלש שנים רצופות, אלא אף אם זרעה והובירה לסירוגין כדרך אנשי אותו המקום, הרי זו חזקה, שהרי כך היא דרך הבעלים באותו מקום. וְהחידוש בדין זה הוא, דאַף עַל גַב דְּאִיכָּא דְמוֹבַר וְאִיכָּא דְזָרַע – הגם שיש באותו מקום גם בני אדם הזורעים את שדותיהם ברציפות, ויש גם בני אדם הזורעים שנה ומובירים שנה, אין המערער יכול לטעון שמכך שלא החזיק בשדה שלש שנים רצופות מוכח שאינה שלו, כיון דמָצִי אָמַר – יכול המחזיק לטעון ולומר, הָכִי נִיחָא לִי – כך נח לי יותר להשתמש בה, בהפסק של שנה בין זריעה לזריעה, דְּעַבְדָּא טְפֵי – כיון שעל ידי זה היא מוציאה תבואה רבה יותר, כיון ששנה שלימה הקרקע נחה, הרי בשנה שלאחר מכן כוחה גדול, והיא עושה תבואה רבה יותר.
מקשה הגמרא על דינו של רב הונא, תְּנָן – שנינו במשנתנו, חֶזְקַת הַבָּתִּים שלש שנים, וְקשה על כך, הָא בָּתִּים – הרי כשבא אדם להוכיח שדר בבית שלש שנים, כדי שנחזיק את הבית כשייך לו, ומביא עדים על כך שדר בבית, דְּבִימָמָא יְדִיעַ בְּלֵילְיָא לֹא יְדִיעַ – והרי העדים יכולים להעיד רק על הימים, ולא על הלילות, וכיצד מועילה עדותם להחזיק את הבית כשייך למחזיק לאחר שלש שנים בלבד, והרי אף אם יעידו שהחזיק בבית שש שנים, שמתוכם יש שלש שנים של ימים בלבד, אין החזקה זו מועילה לדברי רב הונא, כיון שאין לנו עדות על החזקה בבית בזמן רצוף, אלא בימים בלבד, ולא בלילות. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵי, מַאן מַסְהִיד אַבָּתִּים – מי הם המעידים על החזקת המחזיק בבית, שִׁיבְּבֵי – הרי אלו הם השכנים, הרואים מי דר בבית, ושִׁיבְּבֵי מֵידָע יָדְעִי בֵּין בִּימָמָא בֵּין בְּלֵילְיָא – והשכנים מכירים ויודעים מי דר בבית הסמוך אליהם ביום ובין בלילה, ואף שאינם יודעים מה אירע בשעה שהיו ישינים בלילה, מכל מקום עדותם היא שאותו אדם דר בבית כדרך בני אדם, ביום ובלילה, ולא הרגישו בו שיצא מהבית בלילה, ונמצא שדי בעדותם על שלש שנים.
תירוץ נוסף, רָבָא אָמַר, מה שאמרה המשנה שחזקת הבתים היא על ידי עדות של שלש שנים, היינו כְּגוֹן דְּאָתוּ בֵּי תְּרֵי – שבאו לבית דין שני עדים, וְאָמְרֵי – והעידו ואמרו, אֲנָן אַגְרִינָן מִינֵּיהּ – אנו שכרנו את הבית מאותו אדם הטוען שהבית שלו, וְדָרְנָא בָּהּ תְּלָת שְׁנִין בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא – ודרנו בבית זה שלש שנים, ביום ובלילה, וכיון שהם גרו בבית זה מכוחו ובשליחותו של המחזיק, נחשב הדבר כאילו הוא עצמו החזיק בבית כל אותם ימים, וכיון שהם מעידים גם על הלילות, יש כאן החזקת שלש שנים רצופות.
תמהה הגמרא על תירוצו של רבא, אָמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אַשִּׁי, כיצד ניתן לקבל את עדותם של העדים הללו, וְהָא נוֹגְעִין בָּעֵדוּתָן נִינְהוּ – והרי יש להם נגיעה בעדות זו, דְּאִי לֹא אָמְרֵי הָכִי – שהרי אם לא יעידו כן, ששכרו את הבית מאותו הטוען שהבית שלו, אַמְרִינָן לְהוּ – אנו נאמר להם שהבית שייך למערער, שהיה מוחזק בבית קודם, ולכן זִילוּ הָבוּ לֵיהּ אֲגַר בֵּיתָא לְהַאי – לכו ותנו את דמי שכירות הבית למערער, ויפסידו את דמי השכירות שכבר נתנו לאותו אדם הטוען שהבית שלו, ואם כן הם פסולים לעדות זו.
מתרצת הגמרא, אָמַר לֵיהּ רב אשי, דַּיָּינֵי דִשְׁפִילֵי הָכֵי דַּיָּינֵי – דיינים שאינם יודעים לדון דנים כן, לקבל את עדותם לאחר שכבר שילמו את דמי השכירות למחזיק, מִי לֹא עַסְקִינָן – וכי אין אנו עוסקים באופן אחר, דְּנָקְטֵי אַגְרָא בִּידַיְיהוּ – שהם מחזיקים בידם את דמי השכירות, שעדיין לא שילמוהו לאף אחד מהצדדים, וְאָמְרֵי לְמַאן נֵיתְבוּהּ – ושואלים את הדיינים למי לתת את דמי השכירות, וכיון שאין להם נגיעה נאמנים הם לומר שאותו הטוען שהבית שלו הוא שהשכיר להם את הבית, ומכוחו דרו בו שלש שנים ביום ובלילה, וכיון שבאופן זה מתקבלת עדותם מעמידים את הבית בחזקתו, והם משלמים לו את דמי השכירות.
